השיבה לארץ ישראל נטעה אשליה בלב רבים שהגענו "אל המנוחה ואל הנחלה", ושב יעקב ושקט ושלו, באין מחריד. קריאתו של ראש הממשלה, "ותשקוט הארץ ארבעים שנה", לא החזיקה מעמד ימים רבים. מאורעות הימים, מלחמות ישראל, פיגועים חבלניים רצחניים ואיומים האסטרטגיים ניצבים תמיד מעל לראשנו ומלמדים שהגפן והתאנה עוד יכולים לנוח עד שנוכל לשבת תחתיהם בשלום ושלווה, השקט ובטח. גם רגעי האופוריה של "כוחי ועוצם ידי", דוגמת אלה שלאחר מלחמת ששת הימים או מבצע אנטבה, אינם מסוגלים למחות את רושם להט החרב המתהפכת המתנוססת תדיר מעל לראשנו.
על פני הדברים, חג הפורים מסמל בריחה מכל אלה. 24 שעות של שכרון חושים, שמחת אין קץ, "עד דלא ידע".
אך עיון מעמיק בפניו השונות של החג מגלה בו גם פן שונה לחלוטין, של "וגילו ברעדה", יראה, אימה ופחד. לפי אחת הדעות שמובאת בגמרא (מגילה יד, ע"א), ההלל אינו נאמר בפורים מכיוון שגם לאחר הנס, "אכתי עבדי אחשורוש אנן". לכאורה, כוחו של נימוק זה היה יפה ליהודי פרס ומדי בימי מרדכי ואסתר, אך מה טעם הלכה זו נקבעה לדורות, גם לאחר שכמעט רוב העם היהודי זכה לעלות ולשוב לארצו, להתיישב במרחביה, וחזרה מלכות לישראל לאחר אלפיים שנה?
אפשר, שחכמים ביקשו לקבע בתודעתנו את התובנה שעצמאות, כמו עבדות, אינן רק עניין מדיני, חברתי או פוליטי. הן מצב צבירה, רוחני ונפשי לא פחות מאשר גשמי. כמעט כל עצמאי, מבוסס ככל שיהיה, עשוי לספר לכם עד כמה עצמאותו שברירית היא (בעיקר לפני מועד תשלום המע"מ במחצית החודש...). החשש מפני "מה ילד יום", התחרות העזה, חסרת הרחמים, משברים כלכליים רבי עוצמה, בארץ ובעולם, כל אלה שולחים ללא הרף גלי הדף שמאיימים לכלות עמל חיים בן רגע.
שבריריות זו מאפיינת גם את איש האמונה. בספר המאמרים המרתק, "על התשועות", שיצא לאור לאחרונה בתרגום לעברית (בהוצאת "מאוצר הרב"), מדגיש הרב סולובייציק עניין זה, המצטרף לרעיון בדידותו של איש האמונה, רעיון שחזר עליו בהרבה הזדמנויות אחרות.
כדרכו, דרך בריסק, סומך הרב סולובייציק רעיון זה על אדני הלכה מוצקים. בתודעתנו, כותב "הרב", מתקשרים ימי הפורים עם "ימי משתה ושמחה". על פניהם הם עומדים בניגוד מוחלט, אנטיתזה, לפחד וחוסר האונים שמלווים את העבד, האדם שבסיכון או המדינה שמרחף מעליה איום תמידי.
והנה, למרות הדגשת ממד השמחה בפורים, חלים בו מעיקר הדין דיני האבלות. מרן הר"י קארו פוסק (שו"ע או"ח תרצו, ד, כי יש לשמור על כל דיני האבלות בפורים. הרמ"א אמנם חולק על כך, אך גם לשיטתו פורים, בשונה משאר ימים טובים שבהם אין לאבלות קיום, איננו מפסיק את האבלות.
בעבדות המיוחדת לפורים, "אכתי עבדי אחשורוש אנן", רואה הרב סולובייציק ביטוי קיומי למצבו של האדם בכלל, והיהודי בפרט, בעולם הזה. התבוננות מעמיקה בדמותו של "אחשורוש" (או, אם תרצו, בתרגום ללשון ימינו, קדאפי או אחמדניגאד, כזה או אחר), מגלה לנו מלך עריץ, לא יציב, שהפכפכנותו אומנותו. הוא הורג את ושתי על פי הצעת ממוכן (שלפי מסורת חז"ל הוא המן - מגילה יב, ע"ב), אך כמה חודשים מאוחר יותר תולה את ממוכן עצמו על פי הצעתה של אסתר. "איש לא היה יכול לסמוך בביטחון על כך שלמחרת לא יוריד את מרדכי ממעמדו וימנה תחתיו המן חדש. לא הייתה שום תחושה של ביטחון. הנס לא היה שלם. הייתה שם הצלה, אך לא גאולה".
כהמשך לרעיון זה, מביא הגרי"ד סולובייציק את המנהג המשונה שנהג בישיבות הגאונים בבבל בימי הפורים (וזו לא טעות דפוס), ולפיו "יורדין תנאין לפני גאון ואב בית דין ואלופים וכל ישיבה כולה, ומבקשים רחמים הרבה ונופלין על פניהם (סדר רב עמרם גאון, חלק ב, עב; טור או"ח תרצג).
ביטוי נוסף לחרדת ה"וגילו ברעדה" של פורים, בא במחלוקת התנאים בעניין "מהיכן קורא אדם את המגילה" (מגילה יט, ע"א). לדעת רבי יהודה יש להתחיל מ"איש יהודי היה בשושן הבירה"; לדעת רבי יוסי מ"אחר הדברים האלה גדל המלך אחשורוש את המן". אך הלכה נפסקה כרבי מאיר, שיש לקרוא את המגילה כולה. ללמדנו, אומר הרב סולובייציק, שהמגילה "איננה רק סיפור של ניצחון; היא גם ספר של ייאוש, של חוסר הביטחון האנושי ובמיוחד חוסר הביטחון וחוסר היציבות של היהודים".
למותר להדגיש שאין זו ראייה של פסימיסט רואה שחורות, או של אדם חסר ייאוש. זוהי ראייה מפוכחת, ריאלית, הגיונית, שרואה את אורות הגאולה, שואפת להגשים את היעד והייעוד, אך בד בבד אינה מתעלמת מן הקשיים שבדרך.