קיימו חברי קבוצת אברהם של הפועל המזרחי טקס נטיעות בקיבוץ הדתי כפר עציון שהוקם על ידם שנה קודם לכן. חבר הקבוצה שלום קרניאל נשא דברים: "הגענו הלום כדי לבנות ולנטוע ולהכות שורשים עמוקים בהרי-יהודה, כי בנטיעות אלו פתח חדש לגאולתנו ולפדות נפשנו", אמר קרניאל.
"תלושים היינו בגולה והתלישות הייתה המחלה האיומה של עמנו בניכר. לשורשיות אנו זקוקים, לאחיזה איתנה באדמת המולדת, זאת העבודה שאנו עושים במקום הזה. העצים האלה שאנו נוטעים היום לסמל יהיו לנו, סמל לדרכנו כחלוצי האומה, אות-ברית עם אדמת המולדת - כי האדם עץ השדה. השורשים העמוקים של העצים יזכירו לנו את חובתנו להיות דבוקים בעולם המעשה; בבניין, בנטיעה ובעבודה. הענפים הגבוהים שיתרוממו אל-על יעוררו אותנו כלפי מעלה, לדעת את קוננו ולשאוף תמיד לשלמות מוסרית ולקדושת-חיים. זאת הדרך של אבותינו הקדמונים וזו דרכנו כחלוצי תורה-ועבודה". (מתוך מגילת הנטיעה).
שלום קרניאל היה מעמודי התווך של כפר עציון. הוא היה איש תורה ועבודה, איש רוח ואיש עמל, משורר ולוחם. בין שאר תפקידיו הוא היה גם חבר ההנהלה הארצית של בני עקיבא, ועורך העיתון זרעים. בחנוכה תש"ח נהרג קרניאל בהתקפה על שיירה שהייתה בדרכה לגוש עציון. עשרה לוחמים נהרגו בהתקפה על השיירה, שכונתה מאז "שיירת העשרה". חודש וחצי לאחר מכן, בט"ו בשבט תש"ח נטעו עצים חדשים בכפר עציון לזכרם של הנופלים, והוקראה מגילת הנטיעה שחיבר שלום קרניאל.
, בדיוק בימים אלו לפני שישים שנה, הגיעו ראשוני המתיישבים למעברת תל ירוחם. העולים שיישבו את ירוחם נטעו במקום עצים ובנו בו בתים, ובמעשיהם הפכו את המעברה קטנה לישוב פורח בלב המדבר. הם אמנם לא בחרו להגיע דווקא למקום זה, אבל כציוניים ושומרי תורה ומצוות הם הפכו בפועל לאנשי תורה ועבודה, חלוצים בעל כורחם, המיישבים את הנגב ומפריחים את השממה.
הרמב"ן שמונה את מצוות יישוב הארץ כחלק מתרי"ג מצוות כותב על מטרת המצווה: "שלא נעזבנה ביד זולתינו מן האומות, או לשממה". אם יש אזור בארץ שהמילה שממה הלמה אותו יותר מכל בראשית ימיה של המדינה הרי זה הנגב. תושבי עיירות הפיתוח בהתיישבותם הרצונית או הכפויה בחבל ארץ זה, הביאו לכך שמאות אלפי יהודים חיים כיום בנגב בישובים פורחים.
הנטיעות שאנו נוטעים בארץ ישראל אינן דומות לנטיעות בחו"ל. הראי"ה קוק באחד מפתגמיו לחודש שבט כותב ש"מטעי עצי פרי על אדמת קודש יפריחו תקוות דור דורים". הנטיעה והבנייה בארץ ישראל המקבלת את בניה השבים מהגלות, מסמלות השתרשות והפרחה ומעידות על אתחלתא דגאולה, כמאמר רבי אבא במסכת סנהדרין: "אין לך קץ מגולה מזה שנאמר: ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תישאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא". לנטיעה, להתיישבות ולהפרחת השממה יש משמעות גאולית גם כשהן נעשות בגוש עציון וגם כשהן נעשות בירוחם, בין שהן נעשות מלכתחילה מתוך בחירה, ובין שהן נעשות בדיעבד. בסופו של דבר, המציאות היא שגם חלוצי גוש עציון וגם חלוצי עיירות הנגב היו ציוניים דתיים, שבמעשיהם זכו להיות שותפים פעילים בחיזוק אחיזתנו בארץ.
בעוד ההתיישבות והנטיעה בישובי ההר זכו להוקרה ולהערכה רבה, התיישבות העולים בעיירות הפיתוח שבנגב לא זכתה להכרה כמעשה חלוצי או כהגשמה ציונית דתית. ציון שישים שנותיה של ירוחם, עיירת הפיתוח הראשונה בנגב, היא הזדמנות להעריך, להכיר ולהוקיר את ראשוני המתיישבים במדבר, ולברך אותם על שזכו גם הם, ממש כמו ראשוני המתיישבים בהר, לפעול עם אל בהגשמת נבואת הנחמה: "כי ניחם ה ציון ניחם כל חרבותיה. וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה".