קראתי את תגובתו של הרב סדן למאמרו של דוד וכטל, והאמת, לא הבנתי את עוצמת הזעזוע. לא מצאתי בדבריו של וכטל את היהירות וההתנשאות. אכן, דבריו של וכטל חריפים, אך ניכר בהם שנכתבו מתוך לב כואב.
ניכר בהם, שההשוואה לסעודתו של אחשוורוש, באה בכדי לזעוק על השתיקה ביחס למגמות אליהן צועד הבית היהודי בשנתיים האחרונות, מעבר לתירוץ על קושיה זו או אחרת.
ניכר בהם, שנכתבו מתוך ענווה מול תלמידי חכמים, "כתלמיד לפני רבותיו", אך ענווה שאינה מבטלת את הכאב העז על התופעות, שמטרידות ביותר רבים כל כך - חוק הפונדקאות, יחס לחד-מיניים ולרפורמים, זילות של ענייני צניעות ועוד דברים רבים נוספים.
ואולי מעין זה בפירושו של ר' חיים מוולוז'ין לפרקי אבות, על המשנה - "והוי מתאבק בעפר רגליהם", שכתב "והוי מתאבק מלשון ויאבק איש עמו שהוא ענין התאבקות מלחמה, כי מלחמת מצוה היא ... ולא לישא פני איש רק לאהוב האמת, אבל עם כל זה יזהר בנפשו מלדבר בגאוה וגודל לבב באשר מצא מקום לחלוק וידמה כי גדול הוא כרבו ... ולכן יהיה אך בענוה יתירה, באמרו אם איני כדאי אך תורה היא וכוי, וזה שאמר הוי מתאבק כנ״ל, אך בתנאי בעפר רגליהם, רוצה לומר בענוה והכנעה ...."
שוב ושוב הדיון הפנים-מגזרי מוסט לנושא הלגיטימיות להעלות שאלות כלפי הבית היהודי בהנמקה של כבוד תלמידי חכמים, אך דומה שהשאלות הקשות לגבי מגמותיו של הבית היהודי בהובלתו ובהנהגתו של בנט נותרות ללא מענה של ממש.