לפני שלוש שנים לערך, הצטרפתי לכלתי ונכדותיי בביקור בתערוכת תלבושות תיאטרון בירושלים. הקטנות התרוצצו בחדווה במדרגות ושתי נשים, שנראו כצפוניות-חילוניות נזפו בהן בחומרה. "אוף, הדתיים הללו" התלוננה אחת באזני חברתה בקול רם, "רק משריצים ילדים". אמרתי לכלתי להתעלם, וביני לביני הרהרתי: האם אמרה זאת מקנאה? או שמא בעיני המתבונן מבחוץ, איננו מצטיירות נכון? כיצד נכון לשווק את היותנו ברוכות ילדים?
את התשובה לשאלה מצאתי השבוע, כשהשתתפתי בכנס לבריאות האישה שקיימה תנועת הנשים "קולך", באוניברסיטת בר- אילן. באחת ההפסקות שוחחנו בינינו והרהרנו בקול: האם ניתן היה להשמיע את תוכן ההרצאות גם בכנסים של "מכון פועה"? ספק. שכן הדבר תלוי באזני המקשיבים, בפתיחות שלהם וביכולת לבחון זווית ראייה נוספות.
במשך שנים אני משתדלת לפקוד את הכנסים של "מכון פועה", אני מוקירה את פעילות המכון, ומבינה כי אין להם יכולת להעלות לדוכן הנואמים אישה שתדבר מול צבור רבנים ואנשי תורה. אבל העדרו של הקול הנשי מהשיח הציבורי בנושאי פוריות מעוות את זווית הראייה. בכנסים של "מכון פועה" יש אווירה של התחשבות באישה, אבל התחושה הכללית היא כאילו אנחנו תקועות בתוך צבת או מלקחיים- של הרופאים והרבנים.
גם גברים דברו בכנס באוניברסיטת בר אילן, אך התחושה שליוותה אותי במשך הכנס הייתה- הנה, סוף-סוף, מושמע פה גם הקול נשיי. הרי מדובר בנו, ציבור הנשים, שעל כתפינו וגופנו נשען ויושב עם ישראל. האישה בעם ישראל היא עיקר הבית, הבית הפרטי והבית הלאומי. מי נותן על זה את הדעת? חברת הכנסת גילה גמליאל, שפתחה את המושב הראשון, דברה על החדרת ערכי המשפחה לחקיקה. חדרי הנקה בכל מקום עבודה, חופשה לאישה בראשון לספטמבר כדי לארגן את ילדיה במוסדות הלימוד - מי פעם היה חולם על רעיונות כאלה?
דאגה אמיתית לבריאות האישה
אני מקשיבה לביקורת על תנועת "קולך" ותוהה ביני לביני למה אנחנו כל כך סקטוריאליים? גם אני לא מסכימה תמיד עם כל מה שמצהירות חברות "קולך", אבל גם אינני תמיד מסכימה עם כל מה שמצהירים ב"צוהר" או בתנועות שאולי מצטיירות כיותר אורתודוכסיות. האם לא נוכל לקיים שיח משותף עם אנשים שלא חושבים בדיוק כמונו? לאן נגיע?
מה אהבתי בכנס החדש? את הדאגה האמיתית לבריאות האישה. אני בעד נישואין בגיל צעיר, אני גם בעד משפחה ברוכת ילדים- אבל רגע, באיזה מחיר? לא בכל מחיר. אישה שבוחרת להינשא צעירה, לא משנה מאיזה סקטור ציבורי, אישה שבוחרת ללדת יותר מששה ילדים- חייבת לתת את הדעת על ההשלכות על הבריאות שלה.
נזכרתי, איך אחרי הלידה של בתי החמישית סבלתי מקריסה כללית וחולשה נוראית, עד שלא הייתי מסוגלת לחתוך לחם. במקרה כזה יש לאישה שתי אופציות. אופציה אחת היא לבדוק בסקרים ולהחליט שיותר מחמישה ילדים אני לא יולדת, והאופציה השנייה היא להחליט- אני דואגת לעצמי ומחזקת את בריאותי. וזה מה שבחרתי לעשות, ב"ה. לשם כך צריך מודעות, החלטה על סדרי עדיפויות ושיתוף פעולה מצד בן הזוג והילדים.
חנה קהת סיפרה בכנס איך לפני שנים הזמינו אותה רופאים והתריעו באוזניה על כך שנשים חרדיות מתות להם בין הידיים וצריך לעשות עם זה משהו. אני בעצמי מכירה אישה חרדית שבעקבות דיכאון אחרי לידה התאבדה והותירה אחריה משפחה עם הרבה יתומים. רק הרב עובדיה יוסף הרים אז את הכפפה, אמרה קהת, ולקח על עצמו לעורר מודעות בקרב שומעי לקחו את נושא בריאות האישה.
מי מפחד מהקול הנשי? אנשים שעולמם צר כעולם נמלה. ניתן לשבת בכנס, להקשיב, ללמוד ולהפנים מסרים. לא חייבים להסכים לכל מסר, לכל רעיון, אבל אופקים חדשים נפתחים בפנינו. בסופו של דבר אנו מעוניינים שחברתנו תהיה בריאה, וחזקה יותר.