תנפחו לי מצופים

אחד הדברים המתסכלים רווקה מצויה במגזר הוא תופעה כדלקמן: שדכנית מתקשרת לבחורה ומציעה לה בחור. הבחורה שואלת את השדכנית שאלות ובין היתר גם על גובהו של הפוטנציאלי. השדכנית עונה שהוא בגובה 1.62. הבחורה המתוסכלת עונה לה שהיא חושבת שזה לא יתאים ובתוכה חושבת לעצמה בשביל מה היא מציעה אותו? הרי כבר בשאלון המפרך של השדכנית היא הבהירה שהיא בעצמה בגובה 1.68 והיא אינה מעוניינת בבחורים מתחת לגובה 1.70. אז בשביל מה השאלון? השדכנית משמיעה צקצוק, זורקת משהו על בררנות והשיחה מסתיימת.

במקרה אחר הוצע לאותה בחורה בחור שמתואר כבחור עם אופי מצוין, רגוע ושקט. לשאלת הבחורה מה המשמעות של "שקט" היא נענית "הוא לא דברן גדול, אבל כשיש לו מה לומר הוא אומר" וממשיכה וחוזרת על כך שמדובר בבחור מצוין. הבחורה, שלא נעים לה לומר שוב לא כדי לא להצטייר בררנית מדי, וחמור מכך כדי שסיפורה לא יתגלגל לטור של איזה שדכנית באתר "כיפה", נענית להצעה.

טלפון. הבחור השקט מתקשר. מדברים את שמדברים, וקובעים לצאת. משך השיחה שלוש דקות ועשרים וארבע שניות בדיוק. "מוזר", חושבת לעצמה הבחורה. "לי זה הרגיש כמו לפחות עשרים דקות".

יוצאים. מה שהשדכנית הציעה אכן זה מה שהגיע. טוב לא בדיוק אבל כמעט. אז נכון הוא קצת מקריח ובמכון כושר הוא לא היה כבר הרבה זמן וזה בטח בגלל שעות העבודה הרבות והשיעור שאליו הוא הולך פעם בשבוע. "נו שיהיה" חושבת לעצמה הבחורה, "לא אהיה בררנית". מה שכן היה נכון במדויק הוא היות הבחור שקט. הוא אולי מדבר כשיש לו מה לומר אבל כנראה במשך כל השעה וחצי של הפגישה פשוט לא היה לו מה לומר. לא בנושאי אקטואליה, לא על הגשם שמבושש לבוא, אפילו על העבודה שלו. כל נושא שהיא הציעה וזרקה לאוויר זכה לתשובה לקונית.

נפרד הזוג שאך זה הכיר והבחורה חוזרת לביתה, מסירה איפור, תכשיטים וממשיכה לעוד לילה "במועדון האלכסון" המוכר שלה. מוסיפה עוד שריטה בנפש עייפה ועוד בחור לרשימה שלה. היא כבר הגיעה לפרק ל"ב [ככה היא מונה אותם, לפי פרקי תהילים] וחושבת לעצמה מתי יגיע כבר זה שיכנס לה ללב?

במהלך השנים היא ראתה את חברותיה מתחתנות, מקימות משפחות עם זוגיות טובה ובריאה. בארוחות שבת שאליהן הן מזמינות אותה, היא רואה שולחן יפה ומעדני עולם פרי ידיה של חברתה, שעד החתונה לא ידעה להכין חביתה, ערוכים עליו. וחושבת לעצמה שגם היא רוצה להיות שם.

במוצאי שבת, כשמתקשרת שוב השדכנית עם הצעה נוספת היא לוקחת נשימה עמוקה, חושבת על ערב שבת ועל הסלט המיוחד שאכלה אצל חברתה ומחליטה שהיא פה בשביל לנצח. שהיא רוצה שולחן שבת משלה, בדיוק כמו אצל חברות שלה ומסכימה בכל זאת לפגוש את בחור ל"ג למרות שהוא לא נשמע בדיוק כמו אביר חלומותיה.

נפגעי "הקפיצה למים"

רבקה שמעון דיברה על הרווקות הבררניות, אלו שלא מוכנות "לקפוץ למים". שמעדיפות את הלבד על פני ההתמודדות בחיים.

ואני תוהה בקול, האם הרווקות עצמה, היא לא חתיכת התמודדות? אנחנו לא מפחדות מהתמודדויות, אנחנו כמהות להן. יש לנו "ארגז כלים" נאה שאגרנו במהלך השנים, יש לנו המודעות לעבוד על דברים. אבל זה לא אומר שכל אחד שיתקל בדרכינו נחליט לקפוץ איתו יחד למים. כי זה לא עובד ככה. כדי לעבוד על משהו, צריך שיהיו נקודות שישיקו ויהיו משותפות. שיהיה משהו בשביל שתהיה נכונות לעבוד עליו.

רבקה שמעון, האמירה שלך "יאללה, תעצמו עיניים ותקפצו כבר!" מעבר לכך שהיא דמגוגית, היא בעיקר חסרת אחריות. תגידי, את פותחת אחר כך גם משרד שדכניות במשרדי הרבנות כדי לקלוט את כל נפגעי "הקפיצה למים" בשביל למצוא להם פרק ב?