מולנו ניצבה חזית אחידה שהגנה בכישרון רב ובלהט על ההסדר: סוללת עורכי דינו של קצב, ולצדם שני המשנים לפרקליט המדינה ועוזרו הבכיר של היועץ המשפטי לממשלה, כולם מקצוענים מהמעלה הראשונה.
באורח מפליא במקצת, הן בין העותרים והן בין הפרקליטים בלט מספרם של שומרי המצוות. את היועץ המשפטי לממשלה ייצגו שני המשנים לפרקליט המדינה, עורכי הדין שי ניצן ושוקי למברגר, ועוזרו הבכיר עו"ד רז נזרי, כולם שומרי מצוות. באופן אישי, ראיתי זכות גדולה לעצמי לייצג, בין השאר, את "קולך" - ארגון הנשים הדתיות, שבאו לבית המשפט כדי למחות על חילול השם הגדול והנורא, שהתבטא בין השאר בניסיון לטייח מעשים שיוחסו לנשיא ופגעו פגיעה קשה בנשים שהיו קורבנותיו.
פגיעה זו הייתה קשה בעיני שבעתיים לנוכח הצביעות-לכאורה שבהתנהגותו של הנשיא השמיני. אחד המעשים הראשונים שעשה מר קצב עם כניסתו לכהונה הרמה היה הקמת בית כנסת בתוככי משכן הנשיא והכנסת ספר תורה לתוכו. לצד זה, נתקיימו במשכן הנשיא דרך קבע שיעורי תורה, שם שמים היה שגור על פיו, ובהזדמנויות רבות הכיפה לא משה מראשו.
קשה היה לי ליישב התנהגות זו עם המעשים הנוראיים שיוחסו למר קצב. לא פחות קשה היה בעיניי הגיבוי המאסיבי (שלא נפסק גם כיום, לאחר הכרעת הדין הקשה), שלו זכה מר קצב מאת כמה מגדולי הרבנים בציונות הדתית. אין צריך לומר שעזרה לזולת, ורגישות לכאבו, היא מצווה גדולה, בוודאי כאשר הוא מצוי בשעה קשה, לו ולמשפחתו. אך לדידי, זו אינה חייבת כלל ועיקר להיות מלווה בחיפוי על מעשים פסולים ובזויים שעשה.
את סוף טיעוני המשפטי בפני בית המשפט הגבוה לצדק, בחרתי לחתום אפוא באחד הפסוקים החריפים ביותר שמצויים בתורת ישראל, המדמה את עבירת האונס לרצח ממש: "כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה. צעקה הנערה ואין מושיע לה".
על פסוק זה הוספתי מספר מקורות מאוחרים יותר, שבהם באים לביטוי הן הסלידה מפגיעה בכבודו ובגופו של כל אדם, ובמיוחד ניצולה של השררה לשם כך, והן חובתם של אנשי ציבור שלא יימצא אפילו רבב על בגדם, ומקל וחומר שלא "יצא עליהם קול חשד" בעבירות שהצנעה יפה להן. (להרחבה בנושא)
עודני זוכר את מבטם המופתע של רבים באולם, לנוכח אזכור מקורות המשפט העברי בסוגיה זו במהלך דיון בעתירה לבג"צ. בדרך כלל רגילים הנוכחים באולם לשמוע אזכורים של חוקים, פסקי דין מהארץ ומחו"ל, מחקרים מדעיים של נפגעי עבירות מין, אך לא מקורות הלכתיים.
למרות זאת, ואולי דווקא בשל כך, הקשיבו השופטים - בהרכב מיוחד וחריג של חמישה שופטים, בראשות נשיאת בית המשפט העליון דורית בייניש - בקשב רב לטיעונים שהתבססו על מקורות המשפט העברי. באותה עת קיווינו, חבריי ואני, שלכל אותן נשים שנפלו קורבן לבעל השררה תבוא ישועה, ויהיה מישהו שישמע את קול שוועתן. תקוותנו נכזבה. בית המשפט, בהרכב חריג של חמישה שופטים, דחה את העתירה. נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש והשופט אדמונד לוי סברו אחרת, אך נותרו במיעוט.
למותר לומר שגם בעת ההיא, גם כיום, לא ביקשנו את ראשו של קצב. ביקשנו צדק. חיפשנו אמת. ויותר מכל: רצינו להגן על כבודן המושפל של אלפי נשים, שהיו לקורבנות בעל כורחם. כבודן חולל, ושמן הטוב נרמס בראש חוצות. רצינו להרתיע את המטרידנים העתידיים, ולעודד את הנפגעות להתלונן, לא לפחד, לא לשתוק.
בשבוע שעבר התבשרנו על כך שכל אותן נשים אולי הפסידו בקרב, אבל ניצחו במערכה. יום הכרעת הדין בעניינו של קצב אינו יום שמח. זהו יום עצוב. עצוב מאד. אך גם יום חשוב. יום עצוב, לאדם שנפל מאיגרא רמא והתרסק לבירא עמיקתא, יום עצוב לנשיא מדינה שהיה למורשע בעבירות מין סדרתיות. יום עצוב לבני משפחתו, ילדיו, נכדיו וידידיו. אבל בעיקר יום עצוב למדינה שה"אזרח מס 1" שלה הורשע בעבירות מין, מן הבזויות שבספר החוקים.
מועד מתן פסק הדין הוא יום חשוב ביותר לשלטון החוק בישראל. שוב הוכח שעקרון השוויון בפני החוק אינו מהווה במדינה שערכיה "ערכים יהודיים ודמוקרטיים" המה, סיסמה נבובה, אלא מציאות. בית המשפט במדינה היהודית אינו מכיר פנים במשפט, ולא ניכר בו שוע לפני דל. "אשר נשיא יחטא", אמרו חכמים, "אשרי הדור שהנשיא שלו מביא חטאת על עבירות שעבר".
בשונה מאמירות שונות שנשמעו בראשית הדרך, גם מפי רבנים וטובים, ההר כידוע לא הוליד עכבר אלא הר גדול יותר. הר געש, שמלועו הפעור פורצת לבה רותחת של שני מעשי אינוס, מעשה מגונה בכוח, הטרדה מינית ושיבוש מהלכי משפט. מעבר לפן המשפטי והחברתי, הכרעת הדין מחייבת בדק בית גם בעולמה של הלכה ובעולמם של שומרי מצוות.
לא אחת אנו עדים בקרב מחננו לאדישות ושוויון הנפש, שלעתים עולים כדי אטימות לב ממש. כך גם ההדחקה וניסיונות הטשטוש וההכחשה של עבירות מעין אלה בקרב מחננו שזועקים עד שמים. מעבר לפגיעה הכפולה והמכופלת בקורבנות, הם משדרים מסר שלילי ביותר.