אני לא זוכרת אם הייתי חזנית בגן, וגם אין לי שום תמונה בזיכרון של התנהלות התפילה בכיתות א' ב', מה שאני כן זוכרת זו הרגשה חזקה שאני רוצה להיות כמו אבא. לקחת סידור ביד בערב שבת, ללכת לבית הכנסת ולשבת קרוב לבימה. קרוב לחזן. קרוב לארון הקודש. קרוב לה'. להתפלל את כל התפילה ולחזור איתו הביתה לאמא ואחותי שחיכו שם וערכו בינתיים את שולחן השבת.

ברור שאת מעשיי נאלצתי להפסיק כשקצת גדלתי ואבא הסביר שזה כבר לא מתאים שאשב איתו. מבט אל המחיצה מאחורה הבהיר לי ששם אני לא יושבת וכך הפסקתי לפקוד את בית הכנסת לתקופה ארוכה.

ההבדלים היו מאוד ברורים- בנים/גברים מתפללים ומנהלים את התפילה. בנות/נשים נלוות לכל העניין, לא מחויבות, לא תורמות, לא רצויות במרכז הזירה.

לא, לא באתי לשכנע אתכם להסכים עם תופעת המניינים האורתודוקסים השוויוניים (למרות שאני חייבת לציין שאני מבקרת מידי פעם במניין המשתף בשכונה שלי ומתמוגגת מכל רגע). אני לא מתכחשת להבדלים בין המינים וכשומרת הלכה אני מאמינה בנחיצות ההפרדה בזמן התפילה. עם זאת, באתי לדבר על חינוך בנות למחויבות דתית. חינוך שמתחיל בגיל הרך.

בשנה שעברה, בגן של ביתי הגדולה, רימון, תפקיד הבנות בתפילת שחרית הסתכם בחלוקת סידורים. "תורניות תפילה" קראו לזה. כשהיא סיפרה לי בפעם הראשונה שהיא הייתה תורנית תפילה, התרגשתי אך מהר מאוד הצטננה התרגשות זו. "לא חזנית, אמא, תורנית! חילקתי את הסידורים לכולם ואחר סידרתי יפה חזרה". הזדעקתי בתוך תוכי, איך אני נותנת שכבר מגיל ארבע היא תחשוב שכל ייעודה בתפילה הוא לחלק ולסדר סידורים?! שוחחתי על כך עם הגננת והגדלתי לעשות והבאתי לה מאמר בנושא מאחד הכנסים של 'קולך'. היא הבטיחה לראות מה אפשר לעשות, קראה את המאמר ולא שינתה דבר. ביקשתי שלפחות ברכה אחת תאמרנה הבנות כנגד ברכת ציצית שאומרים הבנים, ברכת "שעשני כרצונו", אבל בקשה זו נתקלה בסירוב של הגננת וגם של ביתי, שלא הבינה למה בנות צריכות בכלל לומר ברכות כמו בנים.

ידוע שילדים קולטים כיצד מצופה מהם להתנהג ומה תפקידם מהדוגמה שניתנת להם בבית ובמסגרת החינוכית. ההורים והצוות החינוכי מהווים דמויות בעלות משמעות רבה ומודל לחיקוי. כולם מכירים את הילדות שמחקות את הגננת ודורשות לעשות שעת סיפור ויצירה ומצטטות אמרות שפר שונות מפי הגננת. אבל זה לא נעצר שם. האופן שבו הצוות החינוכי של הגן מעצב את הפולחן הדתי הופך לאידיאל בעיני ילדי הגן. כאשר רק בנים ממלאים את תפקיד החזן שמוביל את התפילה, ורק בנות משמשות תורניות תפילה, נוצר מצב שהבנים מפנימים כי התפילה שייכת להם ואילו הבנות קולטות שהתפילה אמורה להיות מובלת על ידי בנים ואינה שייכת להן באותה מידה.

וכאן הזמן לשאול- מהי מטרת התפילה בגן? האם בניסיון ליצור בבואת תפילת ציבור בבית הכנסת? לעניות דעתי יש בתפילת הילדים יותר מכך. כאשר בגני החמ"ד מתפללים בכל יום יוצרים אמירה דתית, סדר יום דתי ומחוייב ליהדות, הרי לא יעבור יום בגן ללא תפילה. זוהי לא תפילת שחרית מלאה, אפילו לא חצי, ואין כאן לא קריאה בתורה ולא תפילה עמידה. יש כאן חינוך. ומדוע החמ"ד מחנך את ביתי להיות משנית בחשיבותה הדתית?!

בשבועיים האחרונים נוצרה קבוצת שיח מעניינת מטעם נאמני תורה ועבודה בנושא החזנים והחזניות בתפילת הגן הממלכתי דתי. אנו מעוניינים לפעול בהתאם להלכה, להעלאת המודעות ולשינוי המצב הקיים (כמובן, במקומות בהם השינוי רצוי). מתוך הקבוצה עלו רעיונות נהדרים לשינויים מינוריים, כמו תפילה ללא חזן כלל אלא משותפת לכולם, ושינויים קצת יותר בולטים כמו חזנית ברכת המזון, חזנית הלל בראשני חודשים, מובילות שירים או פרקי תהילים שלאחר התפילה. וכמובן הרעיון מרחיק הלכת- חזניות תפילה!

הדיון בנושא יוצא מתוך נקודת הנחה שלבנות ובנים צריכה להיות מחויבות דתית זהה, והחינוך למחויבות זו מהותי כבר מראשית דרכו. מקום הנשים /בנות במרחב הדתי משפיע על תחושתן הדתית. מדוע לא רציתי להיות כאמי ואחותי? ובכן, הן, כמו כל הבנות אז, לא היו מחויבות לתפילה ולבית הכנסת באופן טוטאלי, ואני ראיתי בכך נחיתות. קיוויתי להיות יותר מהן, להיות כמו אבא, כמו גברים. כשזה לא התאפשר יותר והורחקתי ממרכז ההתרחשות נאלצתי להפנים שאני שולית ושיסתדרו טוב גם בלעדי.

כולי תקווה שנצליח להטמיע בבנותינו ובבנינו אהבה גדולה לדת ותחושת מחויבות עמוקה לכל פניה. אמן.

מוריה רן בן חי, דוקטורנטית בלימודי א"י בבר אילן, מלמדת יהדות במסגרות שונות ואמא לשתי בנות.