הדברים הללו נכתבים מספר שעות לאחר פרסום הידיעה על מותו של הכדורגלן אבי כהן - אדם שבלט בצניעותו ובעדינות הנפש שלו למרות שחי ופעל בעולם צעקני ורווי באגו.


לאחר פציעתו של כהן, העבירה המשפחה, פעם אחר פעם, מסר ברור באמצעות אמצעי התקשורת: התפללו לשלומו של יקירנו. הרופאים עשו את שלהם, כך נאמר, עכשיו נותר רק להתפלל. התקשורת דיווחה על רבנים שעשו את דרכם לבית החולים כדי לברך את הפצוע, ועל מקורבים שנשלחו לבתי רבנים על מנת לבקש שיתפללו על כהן. בימים האחרונים פורסם כי הוחלט להוסיף לכהן את השם חיים, כמקובל במקרים מסוג זה. לתדהמתי שמעתי כתבת ברדיו (והיא לא היתה היחידה) מעבירה לציבור, על פי בקשת המשפחה, את שמו המלא של כהן ואת שם אמו.

ניתן היה לשמוע את אי הנוחות בקולה כשהסבירה שהיא אמנם כתבת לענייני בריאות (ולא לענייני דתות), אך המשפחה במפורש ביקשה זאת ממנה והיא החליטה להיענות לבקשה. ובאמת, היתה זו אפיזודה יוצאת דופן בנוף של חיינו. דומני שמאז הימים שלאחר חטיפת נחשון וקסמן לא נשמעה המילה תפילה בתקשורת בתדירות כה גבוהה (מלבד הדיווחים השגרתיים סביב יום כיפור). אך הפעם לא היה מדובר במשפחה דתית (על פי ההגדרה המקובלת) אלא באנשים "רגילים", "נורמטיביים", מלב המיינסטרים הישראלי.

ברוגז ברוגז לעולם

יהיו אולי אחדים, מן הסתם מהציבור הדתי, שירימו גבה וישאלו: האם יש טעם בתפילה לישועה מפי אנשים שאינם מקיימים אורח חיים דתי? האם אין טעם לפגם בכך שאנשים שחייהם אינם מונעים מהשאיפה להישמע לצו ה פונים אליו בעת צרה? ובכלל, האם אנשים דתיים אמורים לחוש שביעות רצון לנוכח העובדה שמקורביו של ידוען, אהוד על הציבור, מרבים בתפילה ובפנייה לרבנים והדבר זוכה לפרסום, או לבטל את חשיבות האירוע כאפיזודה חריגה וחולפת?

נדמה כי הזלזול בתפילות מסוג זה, במידה שהוא קיים - אין לו מקום. ראשית, אף אחד לא התמנה לשומר הסף של היכל ה ואין אדם שיכול (ויודע) להחליט איזו תפילה תתקבל ואיזו לא. "טוב ה לקוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת". מי יידע לומר מי קורא באמת ומהי תפילה מזויפת?

עם כל ההבנה לתחושה שלנו כדתיים, שאנו קרובים יותר לה, כאשר באים לדון בפרט, באדם הבודד, לעולם לא נוכל לדעת מי רצוי יותר בעיני אדון כל. ובכלל, אולי בסופו של דבר כולם, גם שומרי המצוות, מתנהגים באותה צורה - מתפללים ביתר כוונה ומתאמצים יותר בקיום המצוות בעת צרה?

בהיבט הרחב של העניין, דומני שמבחינה רוחנית מה שהתגלה בשעות הקשות שלאחר התאונה היה דווקא מעודד. האם עדיף היה שגם ברגעים הללו יישאר הקב"ה בלתי רלבנטי עבור אלה שאחרי הכל הם עדיין בניו? נתאר לעצמנו נער המצוי בסכסוך קשה עם הוריו ומחליט לברוח מהבית. לאחר מספר ימים הוא מוצא את עצמו ללא קורת גג וללא אמצעים לקיום בסיסי. לכולנו ברור שאם גם במצב כזה יסרב הנער לשוב לביתו - הדבר יעיד כי הקרע בינו לבין הוריו אולי בלתי ניתן לאיחוי.

מבין המלכים שעשו הרע בעיני ה (וכאלה לא חסרו) בולטת לרעה דמותו של אחז. הוא לא הסתפק בהשלטת עבודת האלילים ובהעברת בנו באש בגיא בן הינום, אלא סגר את דלתות בית ה והשתמש בכליו כשוחד למלך אשור. כשצרו צבאות ישראל וארם על יהודה והוא היה אחוז פחד, זרק לו ה חבל. ישעיהו הציע לו לבקש מה אות שירגיע אותו ויבטיח לו את ישועת ה. אחז סירב בחוסר נימוס - ברוגז ברוגז לעולם, שולם שולם אף פעם. תגובת ישעיהו היתה קשה: "וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ נָא בֵּית דָּוִד הַמְעַט מִכֶּם הַלְאוֹת אֲנָשִׁים כִּי תַלְאוּ גַּם אֶת אֱלֹהָי?". ללמדנו כי אפילו רשע כמו אחז זכה להזדמנות לקשר עם ה. גם הוא, לו היה מרים את הכפפה, היה נענה. אין דבר גרוע יותר מלשכוח את ה או מהתעלמות ממנו גם במצבים הקשים ביותר.

לצערנו, התפילות על אבי כהן לא נענו. יהי רצון שיקשיב ה לתפילותינו וישלח רפואה שלמה לכל חולי עמנו.