"קווים דקים של בית": סדרה של היוצרת רבקה שטיינר

א.

כשהיוצרת רבקה שטיינר [23], המתגוררת היום בירושלים ולומדת לתואר ראשון במכללת "אמונה" אמרה לי, כי מאז לידתה היא גרה ב-12 בתים שונים, ומתוכם עברה 7 דירות לאחר תוכנית ההתנתקות, עלו בזיכרוני בהבזק מהיר משפטים מתוך השיר "איש אחד" של שי גבסו:

תארזי את המזוודות

נחזור אחרי הפרסומות

תארזי את המזוודות

נחזור אחרי המלחמות

תארזי, תארזי

איש אחד בא בשם המדינה

ומנהיג אותה

איש אחד בא רק הוא בגפו

מחליט לבדו לגרש חצי עמו

איפה היית כשגורשנו בלילה קר

ואיפה אתה היום

יש אנשים שחיים על ארגזים. אורזים שלא ברצונם את החיים ומקפלים אותם לתוך קרטונים חומים ונוסעים הלאה. לחוות יותר מדי פעמים מעבר בין דירות, זה קשה ומורכב. בעצם המעבר עצמו, וכן בהיכרות המפרכת לסביבה זרה וחדשה, אנשים אחרים, לזכור את שמות הרחובות, לשבת על כיסא שונה בבית הכנסת וכיוצא בזה. במאמר הזה, בע"ה, אנחנו נעסוק בסדרה של היוצרת רבקה שטיינר "קווים דקים של בית". נציג את התמה המרכזית של הסדרה, את האמירה, ואת המסר ונכתוב ניסיון לפירוש על שתי תמונות.

ב.

באופן כללי, בסדרה "קווים דקים של בית" מדברת שטיינר על הבתים שגרה בהם משפחתה. מוטיב הארגזים מן הפינוי חוזר והולך, כמלווה את מעבר כל הדירות. שטיינר משתמשת בחלקי תמונות של שני בתים מרכזיים שבהם היא גרה. הראשון, הבית ביישוב נצרים. השני, הקרוואן ביישוב יבול על גבול מצרים.

בכדי ליצור את סדרת התמונות, שטיינר לקחה תמונות של הבתים וצילמה אותם בצבעי שחור לבן על דפים רגילים. מבחינתה, הצבעים מבטאים זיכרונות, תיאורי עבר, כאב וקושי. הצילומים האלה היו חומרי גלם לסדרה, תוך עבודה בטכניקת חיתוך וגזירה, כך שבסוף העבודה הצילום נהפך מאטום לחלל. כלומר, מהנצחת רגעים של מציאות, פעולה שהצילום עושה, אל מעבר רחב יותר וגמיש שגם התיקון קיים בו. בסדרה הזו, שטיינר נלחמת במאפיינים של הצילום, ומשנה את הקיפאון של הצילום לתהליך של שבר, לידה ותקומה.

לבד מזה, בחיתוך ובגזירה של החלקים מהצילומים, ישנו דימוי של הגירוש. כלומר, עולה התחושה הקשה כי לקחו משהו מקיום החיים. לקחו בית, קירות, יציבות ונשאר באנשים רק חלל. קיום של ריק. ברם, החלל פותח את כל האפשרות, כי הוא הבחירה החופשית של האדם המניעה אותו לשדך אל החלל כל דבר שעולה ברוחו. שטיינר, בסדרה העדיפה את הבנייה והעיצוב מחדש דרך המגזרות, דרכם היא מאפשרת פעולות רחבות שיכולות להיעשות כמו צביעה, קיפול וציור.

בעצם תהליך היצירה, לשטיינר יש אמירה נוקבת וחדה בהקשר לתוכנית ההתנתקות. למרות שגוש קטיף נחרב, הוא חי. אם לא בממשיות המעשית אלא ברוחניות המופשטת. כלומר, הזיכרון מגוש קטיף נותן המשכה אל החיים שמתנהלים עכשיו. לא די להתרפק על העבר ולהישאר בו מבחינת מוזיאון שמסמל קיבעון ומוות, שבו התמונות תלויות בלא יכולת לזוז, לשנות ולפתח, שאסור לגעת בהם ולהרגיש. כי אם, בסדרה של שטיינר, התמונות משתנות, מעוצבות, נחתכות ומוסיפות דברים. בדינמיקה הזו, יש חיים ובסיס שמקשר בין העבר אל העתיד דרך הווה.

ג.

תמונה ראשונה: "מיטות מלופפות בחוטים צבעוניים".

הצילום הזה נעשה בתוך קרוואן של 45 מ"ר, ביישוב יבול. בקרוואן היו שני חדרים, חדר הורים וחדר ילדים שבו ישנו חמישה ילדים על ארבע מיטות.

בצילום רואים את ארבעת המיטות כרכבת מקיר לקיר. מחד, הנגזרת של התמונה, מתארת חוויה מאוד צפופה, חנוקה, חסרת פרטיות ועמוסה. ומאידך, חיבור קרוב, חום, וקשר טוב וחזק.

שטיינר בוחרת באופציה השנייה של חום, כאשר בעבודה היא מלפפת את החוטים הדקים על הנגזרת של התמונה. כלומר, היא רוצה לחזור אל העבר ויש בה כמיהה אל המצב הקיומי הדביק. כמו-כן, בראייה שטחית, ניתן לומר שליפוף החוטים מבטא סיבוך, כאוס ואנרכיה. אבל בעבודה הזו, דווקא מתוך המהומה הזאת, יש חיבור וקשר, כאשר החוטים הם אלה שמחזיקים את הנגזרות לכדי תמונה אחת, כאשר שני הפרספקטים, דהיינו הפלסטיקים השקופים מחזיקים את הצילום.

תמונה שנייה: "קופסא צבעונית".

הצילום הזה נעשה באחד מרחובות היישוב נצרים. בעבודה הזו, שטיינר הדביקה את התמונה מעל קופסא פרחונית עם מסגרת ורודה, ובעצם נוצרה תמונה חדשה שמשלבת שחור, לבן וצבעוני.

לאחר מכן, שטיינר סתמה את החללים ע"י הקופסא, כך שבמובן מסוים היצירה חזרה למקום של תמונה קפואה שלא תשתנה. החידוש ביצירה הזו לעומת הצילום, הוא ההכלאה של שתי תמונות מעולמות שונים, הבית והרחוב לעומת הפרחים שעל הקופסא. החיבור הזה יצר תמונה לא ריאלית אפילו דמיונית. שטיינר מעצבת מחדש את חייה, כלומר היא מכניסה חיים, פריחה, אור וצבע, לתוך חיים קפואים, שחורים ועצורים. בנוסף, בצילום הזה יש חלל רק שהוא סגור. כלומר, התמונה מודבקת מעל קופסא שסוגרת בתוכה חלל, דבר שנותן בחירה חופשית לאדם מה להכניס לשם, אם בכלל.

ניתן לסכם את הסדרה "קווים דקים של בית" דרך דבריה של רבקה שטיינר עצמה, שאומרת לתושבי גוש קטיף, בתור אחת שהייתה שם, כי: "אפשר להקפיא את מציאות החיים שהייתה בגוש קטיף. אבל ניתן גם לאפשר ולהוציא מתוך החלל העצום שנוצר חיים חדשים, הסתכלות אחרת, בנייה ופריחה. לדעתי, אם לא נבחר את הבחירה הזו, אנחנו עושים לעצמנו עוול."

ניתן לסכם את הסדרה "קווים דקים של בית" דרך דבריה של רבקה שטיינר עצמה, שאומרת לתושבי גוש קטיף, בתור אחת שהייתה שם, כי: "אפשר להקפיא את מציאות החיים שהייתה בגוש קטיף. אבל ניתן גם לאפשר ולהוציא מתוך החלל העצום שנוצר חיים חדשים, הסתכלות אחרת, בנייה ופריחה. לדעתי, אם לא נבחר את הבחירה הזו, אנחנו עושים לעצמנו עוול."