מאמרה של אלה קורן, "בין שני עולמות" שפורסם פה באתר לאחרונה, מעלה לדיון נושא ראוי ואף חשוב - התכנות קשרי זוגיות בין דתיים/יות וחילונים/יות (וכדי להקל עליכם ועלי כאחד, להבא אכתוב בהנחה שמדובר בדתית וחילוני, הרי אני אשה דתית, אבל הדברים בעיקרם תקפים להפך).
הדבר החשוב ביותר שהיא מצביעה עליו, שזו אפשרות ממשית וקיימת. למעשה, כל אחת ואחת היוצאת מהמסגרות המגזריות צפויה להיתקל בצעירים חילוניים שאיתם עשויים להתפתח קשרי ידידות ואף מעבר לכך. סיכום המאמר, דומה, איננו רואה בכך פסול.
מנקודת ראותי כאשה שהייתה "שם", בקשר זוגי עם גבר חילוני, ואף כי אני מזדהה עם הזרמים הדתיים המתונים, חשוב לי להאיר כמה היבטים פחות אידיליים, שלא בא זכרם במאמר.
החבר שלי אז שאל אותי "מה, רק בגלל זה ניפרד"? ובכן ," זה" הוא בכלל לא "רק". זה העיקר. אלא אם כן את לייטית קיצונית, אם היהדות בכל זאת מלווה את מהות חייך, זה ממש לא "רק". ונפרדנו. 4 פעמים. רק ב-3 מהם חזרנו.
בשלב החברות
אני מרגיש שיש לי רק חצי חברה, אמר לי. אנחנו לא ביחד בשבתות, בזמן הפנוי העיקרי שלנו. הוא גם הציע פתרון: אם אני לא מוכנה שייסע אלי בשבת, הוא ייסע לחבר שלו, חילוני, שגר קרוב אלי ורק "במקרה", הוא גם יבקר אותי.
פורים. הוא הוזמן עם בת זוג למסיבה סגורה במועדון נחשב. מה יש לי לעשות שם?! ומה, הוא ילך בלעדי החברה שלו - וירקוד עם מי שיפגוש שם, או יביא איתו בת זוג אחרת? התבחבחשנו עם זה. בסוף הוא הלך לבד ויצא אחרי שעה. הרגיש רע.
"בואי ניסע לאילת בחופשת סמסטר, לדוד שלי יש שם דירה. יש שם שני חדרים נפרדים.". הוא לא מבין בכלל מה הבעיה. ייחוד? מראית עין? לא ראוי? אלה מושגים שהתקשיתי מאוד להסביר לו.
ולבסוף, הנקודה הרגישה ביותר, המגע הגופני. כל מי שהיה בקשר זוגי אוהב, יודע איזה מאבק זה, יום יום ושעה שעה, לא לפרוץ את הקווים האדומים בנושא, כל אחד ואחת איפה שהוא מציב אותם לפי תפיסת עולמו, והרי לא כל הדתיים מקפידים על גבולות ההלכה של איסור נגיעה מוחלט. פעם הוא "נופל" ורוצה לפרוץ אותם, והיא מחזיקה מעמד בשביל שניהם. פעם להפך, היא "נופלת" והוא עומד איתן. אבל כשבן הזוג הוא חילוני, ומבחינתו אתם יכולים ואף צריכים לחיות בזוגיות גופנית מלאה, את לבד. רק את צריכה לשאת על כתפייך את הרצון והתשוקה גם שלך וגם שלו, ולבד לשמור על הגבולות שלך, שהוא לא מאמין בהם בכלל. לא רק שהוא לא יעזור לך להתמודד, סביר שהוא ידחק בך לרופף. "לזרום". יהווה תנא דמסייע ליצר הרע שלך. זהו ניסיון שאף אחת לא צריכה לעמוד בו, ובודדות יכולות להצליח בכך.
עוברים שלב: אחרי חצי שנה
אתם ביחד, ששה חודשים. יוצאים קבוע, אוהבים, מבינים הדדית למרות פערי ההשקפות והחינוך. הוא כבר היה בבית שלך, וההורים אמרו שהוא בחור מקסים ואיכותי רק חבל שהוא חילוני. והחברות שלך פרגנו מכל הלב, איזה מלכה את, איזה בחור מדהים ואיך רואים שאתם אוהבים ונהדר לכם ביחד למרות שהוא חילוני. ואותו דבר את עם המשפחה והחבר'ה שלו.
מבחינתך, ברור שעכשו השלב לדבר על חתונה, אבל הוא בכלל לא מעלה את זה. וכשאת מעיזה להעלות את זה, הוא נדהם. אבל אני רק בן 24! מי מתחתן עם החברה הרצינית הראשונה שלו? מה פתאום להתחתן אחרי כמה חודשים של היכרות ובלי שאפילו גרנו ביחד?
יש בחורים לא-דתיים שנוטים למשפחתיות ואין להם בעיה להתחתן צעירים, עם האהובה הראשונה. אבל כל התרבות שסביבם משדרת להם אחרת. שהם פראיירים, מפסידים את הנאות החיים ולוקחים סיכון מטורף ולכן את צפויה למפח נפש. הסתייגות: הבעיה הזו פחותה עם אתם מבוגרים יותר, בסביבות ה-30 ויותר.
השלב הבא - כעבור 8 שנים:
במוקדם או במאוחר התחתנתם. האהבה פורחת, את מאושרת לקום לצידו כל בוקר, אתם שותפים מלאים במעשה ובמחשבה, הזוגיות הגופנית נפלאה ושניכם מרגישים שזכיתם במתת נפלאה.
הוא הסכים שתשמרו טהרת המשפחה, למרות שהוא שלא פעם הוא מתחיל איתך בשבעה נקיים וכבר קרה, לדאבון ליבך, שנענית לו. הסכמתם שהבית יהיה כשר, אבל יודעת שצהרים בעבודה הוא אוכל גם לא כשר ולא פעם בלבל את הכלים בבית. הוא הסכים לשמור שבת, אבל בבוקר שבת הוא יוצא לרוץ במקום לתפילה, וכבר ראית אותו מהמרפסת מדבר בסלולארי. הוא הצליח ללמוד כמה זמירות שבת אבל במילים של הקידוש הוא עדין מתבלבל, כמה מביך כשיש אורחים...
הילד בן ה-6 מסרב ללבוש כיפה וציצית. למה אבא לא, הוא תוהה. את רוצה שיתרגל ללכת לבית הכנסת בשבת, בעלך מסכים בחמיצות ללכת איתו, אבל אין לו מושג מה עושים שם, והוא בטח לא יכול לעזור לבן להתמצא. בת ה-4 מספרת סיפור תורה ששמעה בגן ומר לך בפה כשאת מבינה שזו הפעם הראשונה שהוא שומע ש"הבור ריק אין בו מים - אבל נחשים ועקרבים יש בו", ושבעוד שנים ספורות הוא לא יוכל לעזור לבנו בצעדיו הראשונים בגמרא.
זוגיות "בין שני עולמות" כפי שכינתה זאת אלה קורן, היא אפשרית, בהחלט. אבל זה לא עניין רק של מדיניות של הורדת חומות הסתגרות. זה נוגע לנימים הכי רגישים של חיי היומיום שלך. ויכולתי להביא הרבה דוגמאות נוספות.
אם את כבר שם, אז כן; אהבה, גמישות, והכרה בכך שאינך אחראית לעולמו הרוחני הפרטי של בן זוגך, יכולים לאפשר לזה להתקיים ואפילו בהצלחה, אם כי אני בספק כמה ילדים שיהיו דתיים בבגרותם, צומחים מזוגות כאלה. אבל אם את עדיין לא שם, תביני שזה לא עניין של אידאלים רומנטיים. תדעי מה המשמעויות ותקבלי החלטה מושכלת.