חברי השדולה למען א"י שבאו לחנוך מנהג חדש ולהדליק נרות חנוכה ביישובי יהודה ושומרון אשר על אדמתם לחמו המכבים הופתעו בביקורם ביישוב עטרת שבבנימין. תושבי המקום ביקשו מן המבקרים החשובים להניח בצד את דברי הברכה המקובלים, לוותר על אמירות פוליטיות, הצהרות מכוננות או דברי כיבושים ובמקומם לשתף את הקהל בגילוי אור אישי או בחוויה מאירה.
כשהתבשר על כך ח"כ אריה אלדד מראשי השדולה הוא הגיב בציניות "מעולם לא היה לי גילוי אליהו ואני יכול להבטיח לכם אני לא המשיח - אגב, מצאתי לפני שבועיים פנס משנת תשל"ח, האם זה נחשב לגילוי אור?"
אך כשעמד מאחורי דוכן הנואמים, נזכר אלדד בחוויה מאירה במיוחד. "ארבעים שנה אחורה, לאחר מלחמת ששת הימים אני הולך עם חבר לטייל באזור מנהרת תקוע, לא ידענו הרבה על ואדי חריטון, שמעתי שיש שם מערה,הגענו לשם כשאנו חפים מכל ציוד, בפתח המערה ראינו שני ילדים בדואיים, וביקשנו שייקחו אותנו למערה, והם שמחו מאד. הייתה להם חבילה שלמה של נרות, הם הובילו אותנו אל תוך המערה כשהם מניחים נר אחר נר בכדי לסמן ולהאיר את הדרך החשוכה כך התחלנו לזחול במערה, רק שנים אחר כך כשמיפו את המערה הסתבר לי איזה נס היה לנו.
פעם ראשונה שהבנתי מה זה חושך
"יש אגדה שמערת חריטון מובילה עד מערת המכפלה בחברון וזו ההדרכה שקיבלנו מן הילדים הבדואים, ירדנו לבור המים בהדרכת מלווינו הישמעאלים. משם, כך אמרו, תמצאו מערה נוספת הנמתחת עד חברון, הילדים הלכו הביתה, ואספו איתם את כל זנבות הנרות, פעם ראשונה בחיים שהבנתי מה זה חושך, לא רואים כלום מגששים באפילה אפילו את כף ידי לא זיהיתי, עד שטיפסנו מבור מהמים, הם היו בבית, זחלנו בחושך מוחלט, והרגשנו באיזה שלב שהחלל התרחב, זכרנו במעומעם , שהיה חלל גדול עם כמה פתחים, מחילה ראשונה, הסתיימה במבוי סתום, במחילה השניה, ראינו את האור.
"עם קצת פחות מזל היינו יכולים להישאר שם ולכתוב את זכרונותינו. זה גילוי האור שלי. מהסיפר החשוך הזה יצאתי עם שתי תובנות - הראשונה שמאז אני לא נכנס יותר למערות והשניה שאסור להאמין לבדואים" סיים אלדד את סיפורו והותיר את תושבי עטרת מהורהרים.