אבל בכל זאת, מאיר בנאי החזיר לבסוף ובגדול. שיר הפתיחה שלו היה תוצר מובהק של התהליך אותו הוא עובר, שיר על חיפוש דרך ומקום (ממש כמו אחיו אביתר ועמיר בניון). שיר אחר על הפסנתר נקרא "ירושלים", כשמילות הפזמון הן: "אתה יכול לפנות לקדוש, אל תחשוש".
אחד הדברים אותם מצפה הקהל למצוא בהופעות זה חשיפה אישית של הזמר, דרך הדיבורים בין השירים. בנאי כמעט תמיד שותק, אבל מחפה על כך בשפת גופו. לאורך כל הנגינה הוא אחוז תזזית. זז, מזיז את הגוף והגיטרה, תנועות ידיים, הבעות פנים ושאר דברים האומרים - אני כולי פה בשבילכם.
בנאי עבר בין גיטרות (חשמלית ואקוסטית) ופסנתר, כשהוא מבצע שירים ישנים וחדשים. רגע השיא בהופעה התרחש כשבנאי עבר לפסנתר והתחיל לנגן את "גשם". כל הקהל התרגש באחת, והחשמל הורגש באויר. אחרי כל בית ופזמון הקהל מחא כפיים כאילו זה היה סופו של שיר. בנאי עצמו שיתף פעולה ונתן לקהל לעשות קול שני וגם לשיר קצת לבד. כששר את "וביניהם" הקליל, הרשה לעצמו לשיר תוך כדי גם את השיר הלועזי Twist and shout (הידוע בפי העם כ sugar, sugar, baby) מה שגרם לקהל לצחוק.
כשחזר לגיטרה, נחשף בנאי באופן לא צפוי כשאמר: "כל החיים שלי היה הבדל די ברור בין חילוני לדתי... היה קו מאד ברור, וזה מה שגרם לי לא לחזור בתשובה. עכשיו הגיע הזמן שהגבולות... (תנועות ידיים) ... זה בדיוק "וביניהם" - יש לי מזה וגם מזה, יש לי שניהם. וזה מה שלמדתי מר נחמן". הקהל מחא כפיים ובנאי המשיך: "עכשיו כולם חוזרים בתשובה" והתחיל לשיר את "לְךָ אֵלִי".
לבסוף באו השירים "שער הרחמים" בביצוע מרטיט, "כל זה כי אין אהבה" בפריטה מפורקת ואיטית על הגיטרה ו"דומינו" בהשתתפות הקהל. כשהגיע "שירו של שפשף", כמעט כל האולם קם על הרגליים והתחיל לרקוד בכיף גדול.
לכאורה השירים של בנאי פשוטים מאד מבחינה מוזיקלית - אקורדים מועטים וקלים, כמעט אין מעבר בין סולמות. אולם העומק שהמילים מכניסות, נותן לשיר נופך חדש. בנאי יכול לעבור משיר רועש וקפצני לשיר איטי במיוחד, משפת גוף של שחקן תיאטרון לשתיקה מביכה בין שירים. דיסוננס כזה מחייב להיות או בעל מניה-דיפרסיה, או אדם שיש בתוכו אחדות הפכים מושלמת, שגורמת למעין היצירה שלו לנבוע ולחדש דברים נפלאים.