אני אוהב את החורף. גשם, מטריות, מגפיים, שלוליות. ההזדמנות לחזור להיות קצת ילדים, לשוב לבית החמים. לבלות יותר עם המשפחה, להצטופף בתוך אותה שמיכה.
אבל יש כאלה שעבורם החורף הוא חוויה מסוג אחר לחלוטין.
הסערה הגדולה שעומדת לפתחנו, משאירה אותי על מחשבות על אלו שעבורם החורף הוא מקור לחרדות וחוסר אונים. אני חושב על הקשישים הבודדים, שחלקם עתידים לסבול בימים הקרובים מקור חודר עצמות, מהפסקות החשמל ומחוסר יכולת לצאת מהבית או להצטייד. אני חושב על אלו שלא מספיק ערוכים, על אותם שנעזרים בשירותי הרווחה, ועוד יותר מכך, על אלו שאפילו לא יודעים למי לפנות.
אז נכון, המדינה עושה כל מאמץ כדי להיערך. ההיערכות כוללת שיתוף פעולה בין כל הכוחות האמונים על טובת הציבור, רשויות מקומיות, כוחות הביטחון, חברת החשמל, מערכי מתנדבים וכמובן נשענת על הסקת מסקנות מהעבר, ועדיין.
עדיין יש אנשים רבים שהדרך בה הם עומדים לעבור את הסערה הזו, היא רק ביטוי למציאות חייהם היומיומית. מציאות חיים בה אם איתרע מזלו של אדם ואין לו משפחה קרובה או מכרים שאכפת להם ממנו, הוא עלול למצוא את עצמו פשוט לבד מול העולם, נטוש וחסר אונים.
אני מכיר את המציאות הזו מקרוב. כמי שקרוב לעשור עוסק בעשייה בפריפריה הגיאו-חברתית באמצעות קהילות משימתיות, אני פוגש מידי יום את האנשים הללו. את הקשישה הבודדה ברחוב ליד שבעלה נפטר ולא זכתה לילדים, את חסר הבית שמתגורר על הספסל מתחת לבניין ומעביר את יומו בניסיונות להסיח את דעתו מהכאב, ואת האם החד הורית שנלחמת מידי יום על חינוך ילדיה, ועומדת חסרת אונים מול בנה הבכור שלא ביקר בבית הספר כבר חודשיים.
אני נתקל במציאות הזו מידי יום, ועם זאת מרגיש שב"ה, במודל הקהילות שפיתחנו מתוך המגורים בשכונות המוחלשות וההיכרות העמוקה עם השטח, יש בשורה אמיתית. בשורה שבכוחה לפתור את המצוקות הללו מהיסוד, ולתת את המענה המדויק ביותר לאזרחי ישראל, הן בפריפריה והן בערי המרכז.
הקהילות המשימתיות מושתתות על אחד העקרונות המרכזיים ביותר במורשת היהודית: הערבות ההדדית. הקהילה מעניקה לחבריה רשת בטחון ותחושת שייכות. ברגע שאדם מרגיש חלק ממשהו, הוא יכול לחדול לרגע ממרוץ הקיום האינסופי ולמצוא מקום לבטא את עצמו. הוא פוקח את עיניו ומצליח להבחין במי שסביבו, וממילא האנרגיה שלו מופנית לאפיקים חיוביים של עשייה, מעורבות, שמחה ויצירתיות.
כולם יכולים להיות חלק מקהילה, ולכולם יש מה לתרום ולתת. דוגמא לכך ניתן לראות במרכז הקיימות שמפעילה הקהילה שלנו בקרית גת. מידי יום ב' (חוץ מבחורף כמובן, שאז הפעילות מתקיימת במבנה) חברי הקהילה יוצאים לשטח, פורשים מחצלות ברחבה בין גוש בניינים ומזמינים את כל השכנים להפנינג מיחזור ויצירה. ההיענות מדהימה, הורים וילדים, סבתות ונכדים, נוער שלוקח חלק בפעילות ומסייע לארגן אותה. זו לא פעילות מנותקת, אלא חלק מיצירת מרקם חיים שלם וקהילה שכיף לחיות בה.
התיאור האוטופי הזה איננו חזון רחוק. כבר כיום פועלות כ-160 קהילות משימתיות ברחבי הארץ, ואני מאמין שאם נשכיל לפתח ולהרחיב את מודל הקהילות ברמה לאומית, מתוך שיתוף פעולה וסנכרון מלא בין רשויות מקומיות ומשרדי ממשלה, נוכל להגשים את החזון הזה בכל יישוב ויישוב ברחבי הארץ.
אימוץ המודל ברמה מערכתית יבטיח את יכולתה של המדינה להגיע עד לאזרח האחרון, ולא רק למי שמצליח להתגבר על החסמים הבירוקרטיים והאישיים ולפנות לעזרה. כך נוכל לאפשר לכל אזרח בישראל לחיות בכבוד ולקבל מענה לצרכיו.
בטווח הארוך מדובר גם בחיסכון עצום במשאבים, שיושקעו בצורה אפקטיבית יותר, יעודדו לקיחת אחריות אישית, ויתרמו לבניית חברת מופת המושתתת על ערבות הדדית ונתינה.
הכותב הוא מתמודד בפריימריז הבית היהודי