מותר לו לאדם להכריע כי הוא אינו רוצה להיות שותף בדבר מה, או שאין לו עניין להיכנס במשא ומתן עם ה"אחר". גם אז הוא עושה טעות גדולה, אולם זוהי פעולה לגיטימית. בניגוד לכך, כאשר הוא יוצא למסע החרמה הוא מגלה את כל הכיעור הקיים בכוחניות. אדגיש כי הדבר נכון ביחס לכל סוג של החרמה. הדבר נכון ביחס להחרמה חרדית על בסיס עיסקי, וגם ביחס להחרמה של כלי תקשורת על ידי אלה שאינם מרוצים מהעמדות המבוטאות בהן. ההתנגדות לנשק ההחרמה צריכה להיות עקרונית וכלל-כיוונית, ולא לשרת אגנדה זו או אחרת.
בעקבות ניסיון ההחרמה לא יסבול כנראה אף אחד מהצדדים. בית התרבות באריאל לא יסבול ממה קיצוניים שלא יבואו בשעריו; המחרימים כנראה לא יסבלו, כי הציבור מבוגר דיו כדי להימנע כרגע מפעולות נגד. מי שישלם את המחיר הכבד לא יהיו דמויות ספציפיות או גופים, כי אם האווירה הציבורית הכללית - קרע גדול ההולך ומעמיק בין קצוות, כוחנות המחלחלת מהעולם הפוליטי אל העולם התרבותי, והרבה הרבה שנאה.
כואב לראות את אלה המתיימרים להיות אנשי אומנות ורוח מקדמים את הכיוון הזה, ועוד יותר מאשר כואב - מיותר. אפשר ללכת בדרך אחרת, לחלוק במחלוקות הקשות ביותר הקיימות, ואפילו להטיח את האמת הכואבת האחד בפני השני. זו הדרך בה מנהלים דיון בחברה דמוקרטית, ואף מבקשים להשפיע ולשנות עמדות, כמו גם לטעון בדבר האסון שנמצא בצד השני. אולם השפה צריכה להיות שפת המילים ולא שפת ההחרמות, והדיון צריך להיות ענייני ולא כוחני. חבל ששפה זו מקבלת העצמה גדולה יותר בעקבות הניסיון להכניס את שפת ההתנתקות והנסיגה לאחור לשיח התרבותי בישראל. עוד ניתן לתקן את המעוות.