חוק האברכים הסעיר מספר ימים את המערכת הפוליטית והתקשורתית, ולעת כתיבת השורות נקבר בועדה ונדם לפי שעה. לפי מידגם שערכתי נראה כי לציבור אין מושג במה המדובר. מאידך, דעה יש לכל אחד, בדרך כלל לפי השיוך המיגזרי שלו. מי ששונא חרדים לשם שמים (למשל, חניכי עתון הארץ) יקפוץ מכסאו: "שוב הפרזיטים חולבים את הקופה הציבורית. שילכו לעבוד"! מי שאוהד חניכי ישיבות (קוראי יתד/המודיע/המבשר) יזעקו בפה או בלב: "שוב אנטישמיות! שנאה פתלוגית של עמי-ארצות לתלמידי-חכמים"! במחנה הדתי-לאומי (חניכי כל העתונים) מושכים כתף: "עזוב אותך! מה זה נוגע לנו בכלל?"

כשירות לקהל הנה העובדות משולבות בעמדות;

תמיכה מסורתית? מוסרית?

מדינת ישראל תומכת בתלמידי מוסדות תורה לפי ראש, מזה עשרות שנים. יש תעריפים שונים לפי גילאים ואופי המוסדות: תיכוניים, ישיבה קטנה (קרי: מלעיל) או גבוהה, הסדר (קרי: מלעיל), אולפנות ומדרשות לבנות, מכינות קדם-צבאיות, כוללים, מוסדות לבעלי תשובה וכיו"ב. תקציבים אלו מיועדים בהגדרה למוסדות חינוך תורניים. סעיפים אחרים מופנים לבתי-לימוד כלליים, בכל קשת הגילים והמסלולים.

אחד מסעיפי התמיכה בלומדי תורה קרוי הבטחת הכנסה לאברכי כוללים. ניסוח זה לעצמו כבר מושך אש ומעלה את הסעיף לראש, ברמזו לאפליית-העדפה ולמסכנות כלכלית מרצון. מ"מ, לא הסעיף ולא ניסוחו חוללו סערה. לא התקיים, ואין זו שעת הכושר לקיים, דיון ערכי וחברתי רחב יותר (א) על חשיבות החזקת לומדי-תורה מתוך הקופה היהודית הלאומית; (ב) מהו היקף האוכלוסיה הנתמכת הראויה?; (ג) (אי)השתלבות החרדים בשוק העבודה; (ד) היש צידוק מוסרי וערכי להתערב באמצעות שוט כספי בהשקפות עולם ואורחות חיים. כל אלו לא נמצאים על סדר היום העכשווי. מה איפוא קרה?

בג"צ נדרש בקיץ תש"ע להיבט האפלייתי בתמיכה זו. "אין מקום להבחין בין אברכים ובין סטודנטים הלומדים במוסדות שונים" - אמרה בייניש הנשיאה. תמכה בה חברתה פרוקציה שהוסיפה: "מדובר במקרה פרטי של שאלה כללית ורחבה יותר בדבר נטל האחריות והחובות של כל אזרח". אדמונד לוי הדתי-עצמאי בחבורה חלק בדעת יחיד וקבע כי "לימוד התורה הוא ציווי שהכנסת והממשלה סברו שיש מקום לממן אותו".

היש אברכים אקדמאיים?

מכיון שלא מדובר בנטל תקציבי חדש, אלא בהערת הבג"צ, אני תומך בהחלט בחוק שיעניק מילגת-לימוד (שם השם הרצוי!) לכל מי שעומד בתבחינים הנדרשים: מקדיש את מרבית יומו לעניינים שברוח (כולל סטודנטים לספרות יפנית או למדעי האימפרוביזציה, אם יש בכלל דבר כזה) שהוא אב ל-3 ילדים וחסר מכונית. אל דאגה, לא תהיה התנפלות על תקציב המדינה מצד הסטודנטים, אולי בודדים מן המיגזר הערבי. אני יכול להרגיע את קברניטי החרדים: אף לא אחד/אחת מבתי המדרש לרבנים לא-אורתודוקסים.

ולענין שוק העבודה; מבחינה השקפתית וערכית אני מתנגד לאלץ לעבוד, בודאי למי שנמנע מכך על בסיס אורח חיים אידיאולוגי. בקטע זה יפה הגזר מן המקל, ומוסדות אקדמאיים לחרדים, ופרויקטים לחרדים בחילות המודיעין וחיל האויר - יוכיחו! זו השיטה, ולא מקל הבג"צ!

חצי-חצי

ולקברניטי המשק ולמנהיגים חרדים רלבנטיים יוצע; מצאו פרויקטים המותאמים לאוכלוסיית האברכים במסגרות של חצי-יום לימודים ומחציתו הכשרה מקצועית ופרנסה. זו הדרך הראויה והיא בת-סיכוי הגבוה מכולם!