הטור באדיבות אתר 'משלך'. החל מהשבוע תספר טלי עוז-ארי בטור חדש, הומוריסטי ואמיתי עד כאב על המהפך שעברה בשנתיים האחרונות: מרווקה אנרגטית לאם טרייה.
ראשית אפצח בברכות חמות לקוראות השוות, הרזות (!) וטובות המראה שלי (שמתי לב שנשים תמיד אוהבות שמחמיאים להן על כך שהן רזות, או רזו, או בדרך לרזות, לכן כדי שתהיינה שבעות רזון אני מוכנה להחניף ולהתחנף לכולכן עד דלא ידע בין אסתי זקהיים לאסתי גינזבורג).
ולקוראים האמיצים - ברכת ה’ עליכם! וכן, אני בהחלט ממליצה גם לזכרים לעיין פה, בבחינת “דע את האוייבת”.
אז מי אני ומה שמי?
שאלה פשוטה לכאורה שפעם, לפני עידן ועידנים, (כלומר: עד לפני כמה חודשים), ידעתי לענות עליה. מה השתנה, ישאל את עצמו כעת הקורא הסביר (והחטוב), ואני לא אמנע מלפרט, כי כזו אני, פרטנית.
במשך 33 שנים, עמלתי וטיפחתי לי אישיות רווקית מוצקה ומבוססת. אודה ולא אבוש, חיבבתי את השכשוך בביצות החמימות בהן גרתי. סעדתי בסעודות מצווה המוניות גדושות ברכילות ובפלירטוטים, פיזזתי בהנאה במסיבות מגזריות הלומות מהנדסים חנונים שתויים, וכמובן דייטתי עם מיטב בנינו בכל הגילאים, מכל העדות ומכל קצווי הארץ (וכן, היה גם אילתי אחד).
משלתי בכיפה, טיפחתי פּוּל של חברים טובים שליוו אותי לכל אתר ואתר, משבתות פו”פ ועד להופעות רוק. עיתותי היו בידי וכספי היה בכיסי. אחריות היתה מילה שנלוותה לרכישת מכשירי חשמל חדשים (שלום לך טוסטר מתומנים וברוך הבא לדירת השותפות!) ותו לא.
חשיבות רבה היתה למראי החיצוני. בעיקר טיפחתי אוסף היסטרי של נעלי עקב, מכל צורה גובה צבע וחומר הידועים לאדם. האוסף הפונקציונלי אף סייע בסינון מחזרים: מכניסים את המועמד לחדר. באם הביט בשאט נפש באסופה הנכבדת, וזרק משפט בנוסח “זה לא ייכנס אלינו הביתה”- הרי שנגזר דינו של הבחור, והוא ייאלץ להמשיך לסרוק את ערבות הביצה ללא דמותי החיננית רוכבת לצידו. באם חייך מלוא הפה ואף הציע לרכוש עוד כמה זוגות להגדלת האוסף - הרי הוא נכתר בכתר שם טוב וכשר לכל אישה.
וכך חמש שנים של שכשוכים עברו בריקודים, ואז (ממש כמו בשיר) - שלום כלכלב, שלום לקיק, שלום יונה צחורה -התחתנתי. ועוד עם תושב זר! לא, לא סודני חלילה, הסירו דאגה מליבכם היהודי החם. פשוט עלם חמודות שלא גר באף ביצה (סתם גר לו עם אמא).
כדרכן של כלות קשישות, מיהרתי לשאת תחינה השמיימה לפריון. והשמיימה, לאחר שהסתלבטו עלי כהוגן משהו כמו 15 שנה עם שידוכים בסגנון יווני (כלומר קומדיות וטרגדיות למכביר) - נענו בשמחה לתחינתי ולאחר מספר שכשוכים (במקווה, הפעם) נפקדתי, כמו שאומרים.
אבל מאז, איני יודעת מי אני ומה שמי.
מה השתנתה השנה הזו מכל השנים?
ההיריון (ולא החתונה - זו לא שינתה דבר בחדוות הבילויים והשופינג), אם נחלק אותו לשלוש, השמיד אט אט את הוויתי הרווקית האיתנה:
בשליש הראשון הוא הביא עימו עייפותתתתתתת שהיתה משלחת אותי לשנת לילה בשעה שמונה בערב. אותי! שהשעה אחת בלילה היתה השעה החביבה עלי להתחיל לנמנם.
בשליש השני הגיע שלב השירותים-בכל-חצי-שעה, שבו למדתי להכיר את כל תאי השירותים בכל מקום שאליו הגעתי, מהסופר-מרקט ועד תחנת הדלק. מלבד תחושת התיעוב המתבקשת ממקומות אלו, תחושת התלות בתאים הקטנים והמצחינים היתה בלתי נסבלת. אני! אדם עצמאי שמעולם, גם בטיולים הארוכים ביותר, לא נזדקקתי לא לשיח רענן ולא לתא מבאיש, אני, שליד הערך “איפוק” במילון שמו את תמונתי - אני! הפכתי ליצור היסטרי התר בפרצוף מעוות מכאב, אחר השירותים ברחבי קניון סירקין, פתח-תקווה, אשר בדיוק עם הגיעי שינו את מיקומם עקב שיפוצים ואיש לא ידע לומר היכן הם נמצאים. הוי לאותה בושה.
לקראת הסוף הגיעו הבצקות ברגליים שגרמו לי, לי! אישה עם אוסף של למעלה ממאה זוגות נעליים! לפקוד חנויות של נעלי נוחות כאילו הייתי לא פחות מאשר גלגול של גולדה מאיר. רכשתי לי כפכפים אורטופדיים רחבים כגיגית ועוד במידה אחת גדולה ממידתי הרגילה, בהן הידסתי לי מצד אל צד כבַּרבַּאִמא - אותה תפּוּדית חיננית הזכורה לכם ודאי מימי היַלדות, אשת חיקו של ברבאבא, ואימו של אלפי מבלי סודות (כך אומרת השמועה).
וכך הושלמה הטרנספורמציה. משושן צחור, מאיילה שלוחה, מבריזה קלילה - הפכתי סופית לתפוחית-אדמה, להיפופוטמית רבצנית, לענן גשם אפרפר.
“אומרים שאני אינני אני - על כן אני נבהל” פיזם לו ">קונילמל, ואנוכי נאלצתי ועדיין נאלצת להזדהות עימו ועם בהלתו. אולי הטור הזה יעזור לי להגדיר מחדש אישיות.
נחיה, נישן (קצת מדי) ונראה.