מהפיגוע בבית הכנסת "קהילת בני תורה" ברחוב אגסי שבשכונת הר-נוף שבירושלים, התפרסמה תמונה אחת שמיקדה רגע של זוועה ואימה. גופה של יהודי פשוט ידיים על רצפה מדממת, שפניו מכוסות בטלית וידיו עטורות בתפילין. כשראיתי את התמונה, נזכרתי באמירה של מחנך ישן בימי לימודי בבית הספר. נזכרתי, ונבהלתי.
התקופה הייתה ימי הזעם של האינתיפאדה השנייה, ואנחנו היינו, תלמידי הכיתה, ברי מצווה רכים שנכנסו רק מכבר בעול מצוות. המחנך בכדי לעורר אותנו למצוות תפילין חשב לנכון לדרוש באחד השיעורים את דרשתו של רבי אליעזר בברכות [ו ע"א]: "מנין שהתפילין עוז הם לישראל, דכתיב: 'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך'. ותניא רבי אליעזר הגדול אומר: אלו תפילין שבראש". המחנך תיבל את האמירה בסיפורי חכמים, וכן במקרה פרטי שהתרחש לו. הוא נהג לצאת עטור תפילין מביתו אל בית הכנסת, ליד הבניין שבו גר היו פועלים ערביים, כאשר הוא עבר כל בוקר אל התפילה בבוקר והם ראו את התפילין שעל ראשו, הוא הורידו את הראש בהכנעה. לשם זה, אנחנו, ברי המצווה צריכים להניח תפילין כך יראו עמי הארץ הערבים את הכוח הסגולי שמצוי בהם, והם יפחדו מאיתנו. חד וברור, פשוט וקל. רק להניח תפילין, והפיצוצים בערי גוש דן ובירושלים - יפסקו.
כשהתבגרתי מצאתי שהמחנך הזה טעה. לשכנע תלמידים להניח תפילין כדי שעמי הארצות יפחדו מאיתנו - זה אסון חינוכי. זה שיוף. זה אילוף. ובמילים חמורות - שקר. מלאכת החינוך מחייבת אמירות מורכבות, רב-גוניות, עמומות, קריאות של שהייה, הרפיה ועצירה. בשיר "כְּלָל גָּדוֹל" מאת נתן אלתרמן [מתוך: הטור השביעי - כרך ג' 1952-1948, הוצאת הקיבוץ המאוחד] ליום א' בכסלו תשי"ב [30.11.1951] יש סוד גדול:
"סִפֵּר לִי רַב-אָמָּן אֲשֶׁר מְלַאכְתּוֹ בַּפֶּלֶד:
הָיִיתִי בִּנְעוּרַי שׁוּלְיָה עָנִי וָרָשׁ
אֵצֶל מַסְגֵּר זָקֵן. בְּחֶרֶט וּמַפְסֶלֶת
לִשְׁלֹחַ אֶת יָדִי לִמְּדַנִי הֶחָרָשׁ
וְסָח לִי, בְּגִשְׁתִּי נִלְהָב לַמְּלֶאכֶת: "יֶלֶד,
אֱחֹז אֶת הַמַּכְשִׁיר חָזָק אֲבָל חַלָּשׁ"
מחנך צריך להיות ענוותן למציאות רבת הפנים. לאחוז את הגה החינוך חזק וללא מורא, אך לדעת, לעיתים, גם לדבר בקול חלש. בשתיקה. בקושי. בכנות. בחרדה. בפחד. אין רע למחנך לגמגם לפעמים, להיות ערל במילים, לדרוש בספקות ההסבר. האם לכל דבר יש תשובות? האם לכל שאלה יש מענה? - לאור התמונה מהפיגוע בירושלים - הייתכן שיראו כל עמי הארץ?! זועק לי לומר למחנך הישן שלי מאז, כי אין תשובה. אנחנו לא יודעים. ותו לא. הסיפורים שלך כתובים על קרח עכשיו. אט אט נעלמים.
אסיים בשירת האמונה של זלדה "ריח טוב של מרחקים" [מתוך: השוני המרהיב, הוצאת הקיבוץ המאוחד]:
"אך יפה מכל השירים
הפָּרֹכֶת הלבנה
שרקום עליה בחוט לבן:
לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה"