היין מזוהה עם תשמישי קדושה; יין לנסכים במקדש, לקידוש, לנישואין ולברכה ("ומלכי צדק הוציא לחם ויין"; יד,יח). היין הוא גם סמל השמחה החיובית - "ויין ישמח לבב אנוש" (תהלים קד,טו), ומנוחה תפנוקית - "איש תחת גפנו" (מל"א ה,ה); "כיבס ביין לבושו" (בראשית מט,יא) ועוד רבים. וכמו דברים רבים בעולמנו אור וחושך משמשים בהם בערבוביה, והכל תלוי בכיוון המשיכה של האדם. כך היין יכול להיות גם אם-כל-חטאת; "אל תהי בסובאי יין" (משלי כג,כ); "עטרת גאות שיכורי אפרים הלומי יין" (ישעיה כח,א) ופסוקים רבים-רבים נוספים.
יין ועריות - נח ולוט
דומה כי בתנ"ך (תמיד? בדרך כלל?) חטא היין קשור לעריות ולזנות. שתי הפרשיות שצוטטו בראש המדור, שכרותו של נח ושכרותו של לוט, קשורות לתחום זה. אגב, היין הראשון בתנ"ך מופיע בפרשתנו, לדראון. המופע השני, בשבוע הבא, לברכה (מלכי צדק), ובעוד שבועיים שוב לחטא לוט ובנותיו. הזיקה בין יין להוללות ולהפקרות בתחום התאווה ברורה ואיננה זקוקה להסבר. דפיקת ראש באלכוהול משחררת מעצורים מוסריים ומעודדת פורקן טומאתי ותועבתי. וכבר אמרו חז"ל "הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין" (ברכות סג,א).
והנה דומה כי בשני הסיפורים הללו, נח ולוט, התורה עוברת לסדר היום ללא קצף רציני בפסוקים על שהזמינו עצמם למצבי שכרות שתוצאתם עריות וזנות. דומה כי יש כלפיהם, בפשוטי הפסוקים, מעין יחס של סלחנות וחזרה לסדר היום למרות התוצאות החמורות. כביכול שומעים אנו מבעד לתיאור התורה מעין כניעה בדיעבד לטענה הקלסית של כל שיכורי העולם: אי שפיות זמנית.
אכן, בתורה שבעל-פה מתחו חז"ל בקורת כלפיהם, ולא הרי זה כהרי זה. נח שתה יין מרצון, "וישכר": "אמר לו הקב"ה לנח: לא היה לך ללמוד מאדם הראשון, שלא גרם לו אלא יין. כמאן דאמר אותו אילן שאכל ממנו אדם הראשון גפן היה" (סנהדרין ע,א). ללוט לעומתו מזגו סמי-אונס ביינו. אשמתו היא לא בהשתכרותו אלא בסיבובי החשבון האלקי להכשלתו כעונש מידה כנגד מידה: "הנה נא לי שתי בנות - בנוהג שבעולם אדם מוסר עצמו ליהרג על בנותיו ועל אשתו, והורג או נהרג. וזה מוסר בנותיו להתעולל בהם. א"ל הקב"ה חייך לעצמך את משמרן" (תנחומא וירא יב).
סם המוות ביין
השיכור כרוצח לא זכור לי מן התנ"ך. הוא מוכר לכולנו מן החיים, מכל מהדורת חדשות של מוצאי שבת ושל שאר ימות השבוע. השתוי האוחז בהגה הוא רוצח, רוצח, רוצח! ושום טענת אנוס אסור לה שתפטור אותו או תעמוד לו להקלת עונשו. השיכור - והשיכורה - רוצחים ושופכי דם נקיים של עוברי אורח ודרך תמימים. לאחרונה אף התבשרנו על רצח ילדים זוועתי, בזריקה מחלון, תחת השפעה אלכוהול, ה ירחם!
ואם בסיפורי התנ"ך מעשי העריות היו בתוך המשפחה, כיום גם קרבנות האונס חורגות מן הסביבה הטבעית של המתהוללים ביינם ובמסבאותיהם. הנפגעות הן לעתים רבות עוברות אורח ודרך תמימות (תזכורת: מאבטח הרמטכ"ל); "כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה" (דברים כב,כו).
האיזכור התנ"כי העולה בראשי הוא חיוב מיתה לבן סורר ומורה "על שם סופו. הגיעה תורה לסוף דעתו; סוף שמכלה ממון אביו ומבקש לימודו ואינו מוצא, ועומד בפרשת דרכים ומלסטם את הבריות. אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב" (רש"י דברים כא,יח, עפ"י סנהדרין עא,א). מימרא הלכתית זו קושרת במהודק בין סביאת אלכוהול לרציחה "בפרשת דרכים". ובעיקר שמענו מסר צלול: עונש הרתעתי מקדים! "על שם סופו".
אני מצפה להשוואת האלכוהול לסמים בשני הכיוונים: (א) הלוחמה בסמים תקח תחת חסותה את המלחמה באלכוהול ובאותה רמה. ולא רק אכיפת חוקי אי-ממכר לבני נעורים בשעות מאוחרות. (ב) גורמי החינוך, ובעיקר התרבות, יחדירו עמוק-עמוק כי האלכוהול שוה-ערך לסמים, וחמור ממנו בנזקו לזולת. דומני כי השכרות הפכה כיום להיות גורם משמעותי בשפיכת דם נקיים הרבה מעבר לסמים! הזהרו! רוצחים!