הטור באדיבות אתר 'משלך'

הילד היה צריך להתחזק קצת אחרי הלידה אז שמו אותו לכמה ימים בפגיה להשגחה. אני מציינת מראש שלא בענייני משקל עסקינן, הוא נולד בסדר גמור, כמעט שלושה קילוגרמים. והפגייה? הפגייה היא מקום נורא מכל בחינה שהיא, רגשית-פיזית-תחושתית, והיא חוויה מזעזעת להורים. לא אלאה אתכם בתיאורים קורעי לב על עוברים מחווטים וקולות הצפצוף שזועקים כל אימת שהלבבות הזעירים מאיצים מדי או מאיטים מדי, ואדלג ישר ליום לפני השחרור.

לטורים נוספים של המאמא דרלינג:
מרווקה חיננית לנשואה הריונית ב-60 שניות

כחלק מההתעללות הרגשית בהורים הטריים הנהוגה במקום, כל יום אומרים לך ש"רק בבוקר ניקח בדיקות והתוצאות יגיעו בצהריים אבל השחרורים הם רק עד שעה אחת ובטח תפספסו את שעת השחרור אז תישארו עוד יום ואם הבדיקות איקס-וואי-זד לא יצאו בסדר אז בכלל איןןןןןןןןןןן סיכוייייי שתשתחררוווווו ואחר כך זה סוף שבוע ואין שחרורים בשבת גם אם הבדיקות תקינות, אז תחכו עוד יום ואחר כך זה יוצא חג ומועד ונופל וגם אין שחרורים אז נראה אולי בבר-מצווה, והכל תלוי באיקס-וואי-זד כן? וכמובן תקוו שלא תתפתח צהבת!".

ככה את חיה לך בחרדה מתמשכת, ולאחר שאת כבר שוּלחת לביתך ותינוקך הקטקט רחוק ממך למרות שאת משתדלת לרבוץ לידו רוב שעות היום בפגייה. באחת ההאכלות מבקבוק הקטקט סירב לאכול, מה שתמיד יביא את האם (גם אם היא בת 80) לתסכול ידוע ומוכר. געוואלד, הילד לא אוכל! הילד לא מסיים מהצלחת!

הבור שכּריתי לעצמי

שטחתי בפני רופאה תורנית שהיתה במקום את תסכולי מכך שאני כבר כמה ימים במקום הנורא הזה אבל לאף אחת/ד לא היתה שנייה לנסות לסייע לי, אולי אני עושה משהו לא בסדר? "אני לא יודעת להאכיל…" ייבבתי, מוצפת ברגשות אשם, ייאוש ותסכול מהסיטואציה הדי בנאלית בסך הכל אך ההורמונלית - ולכן מועצמת פי שלושים.

תסכולי נפל על אוזן כרויה. כרויה על שם הבור העמוק שכריתי לעצמי, מסתבר. הרופאה התורנית שהאזינה ליבבה ציינה בקול קר ש"אז עד שלא תלמדי להאכיל לא נוכל לשחרר אותו". מה? השמתי עצמי כלא שומעת. אבל הרופאה הגדילה לעשות וציינה זאת בתיקו הרפואי של הקטקט. "אמא מטומטמת, יש לבדוק שיודעת להאכיל".

אבל הטמטום היחיד שלי היה שהעזתי להביע תסכול בקול רם.

עכשיו, האכלה של תינוקות בבקבוק (בניגוד להנקה, שהיא באמת דבר מסובך בהתחלה) לא כרוכה במיומנות רבה, זה הכל תלוי בחשק של הקטקטים. ברצונם יפתחו לוע וילגמו בשקיקה, וברצונם לסכור את פיהם, גם שופל לא יפתחנו. ומה זה בכלל קשור לשחרור מהפגיה?! האם באמת הם יכולים להשאיר ילד בריא בפגייה מתועבת רק כי אמא שלו לא אוחזת מספיק איתן בבקבוק?! ומי בכלל קבע שאני - להלן: האישה - צריכה להאכיל את הילד?! הרי לא בהנקה עסקינן, וגם לבנזוגי המותש, על אף היותו מותש, יש שתי ידיים מתפקדות ברוך ה'.

הרגשתי שכל הפמיניזם האקטיבי שלי מתחיל לבעור. המותש ניסה להרגיעני, "אין מצב שזה באמת שיקול בשחרור הילד. זה הרי אבסורד ומגוחך". אבל למה ייגרע חלקם של מר אבסורד ומר מגוחך מפגיית הגיהינום?

והנה הגיע יום המחרת. אחרי שכל האיקס-וואי-זד יצאו תקינים, השבח לבורא עולם, הוזמנו אחר כבוד לבוא ליטול את הקטקט. עם כל הרצון העז שלי לראותו, חשדתי שאיומי הרופאה ימומשו ולכן אמרתי למותש "תיקח אותו אתה - לך כמובן לא יעשו אודישנים. מבחינתם אתה רק האבא. את התרומה שלך כבר תרמת. אין לך תפקיד במשחק החיים". המותש התקשר לפגיה בתור הורה אחראי ומסור, להודיע לאחיות שיתנו לילד בקבוק כיוון שלא נספיק להגיע להאכלה בשעות הקבועות. וכך ענו לו: "אנחנו לא נאכיל אותו. אנחנו רוצים לראות איך האמא שלו מאכילה אותו. כתוב לנו כאן שחייבים לראות אותה מאכילה".

שבוי בן כמה ימים

הרימו את לסתותיכם השמוטות, חברים. כן, הפועל היוצא מהמשפט הזה הוא:

א- הילד שלי בעוצר, מוחזק שבוי בפגיה, עד שאעבור את האודישן

ב- הילד שלי יישאר רעב (תינוק בן כמה ימים, אני מזכירה!) עד שאגיע במו ידי להאכילו

למודת ריאליטי (מאות שעות צפיה לא באות ברגל של האח הגדול), ידעתי שתמיד קיימת גם האופציה להדחה. ומה אם יחליטו שאיני כשירה להורות, על סמך כישלוני בהאכלה מבקבוק? האם תישלל ממני הזכות להורות עדי-עד? או רק לגבי הילד הספציפי הזה? האם יערבו את רשויות הרווחה? האם תגיע עובדת סוציאלית לביתי לבדוק שילדי מואכל כהלכה מדי יום, משל הייתי אמא מסוממת/מכה/לקויית נפש?

ומנגד, יודע כל מועמד, הפלוס בריאליטי זה שלא רק השופטים קובעים! הרי זה הקהל אמור לקבוע! יצפה נא הקהל ויסמס (אפשר גם באפליקציה) ויכריע את גורלי! את גזר דינו של הקהל אקבל באהבה. לא איזו אחות תורנית או רופאה חולנית יחליטו בשבילי! יש בי הרבה מעבר להאכלה בבקבוק ואני בטוחה שהקהל בבית יוכל לראות את זה! אני אבוא יפה, מאופרת בעדינות, אבכה מול המצלמות, אספר שאין לילד סבאים בכלל, שהוא נולד בתאריך שאבא שלי נפטר (הכל אמת אגב), שההורים שלו קשישים כאברהם ושרה, והקהל כבר יתרגש ויסמס לי! אתם תראו!

אז הלכנו. עצבנית כמו לביאה שהרעיבו אותה שבועיים, מריצה בראש תוכניות לחטיפה של הקטקט במידה והעניינים יסתבכו, מפצירה במותש שלא יודע על תוכניתי "לחנות הכי קרוב שאפשר, זה חשוב לי".

כשהגענו האחות תחבה לי ליד בקבוק ונעמדה לתצפת. הקטקט הטהור שלי הבין שמדובר פה בריאליטי רציני, הריאליטי של החיים שלו, ושיתף פעולה למופת. עם כל מיליליטר שנגמע הרגשתי איך אני מגיעה לגמר, הנה עוד רגע אני שם, מסלקלת את בני הבכור! הסלקל היה הגביע שלי. אניף אותו אל על, אזיל דמעה ואודה לקהל שבחר בי. הכרת הטוב זה דבר חשוב.

עודי מהרהרת בראיון שיערכו איתי ב"שבעה לילות" (כולל צילום שער!) לאחר שעמדתי בגבורה באודישן ההאכלה הגדול, מסתבר שהגיע הזמן לזוז. הסלקל בידיו החסונות של המותש, הסברים על מה לעשות ביום שאחרי הגיהינום לא קיבלנו- תחבו ליד כמה ניירות ואמרו לנו "תקראו בבית".

אני שואלת את האחות התורנית אם אפשר לקבל בקבוקון חד פעמי (אחד, כן?) של חלב מוכן, ממש כמו זה שהרגע האכלתי בו את הקטקט, שיהיה לנו לדרך, שהרי מעולם לא הכנתי בקבוק עד כה ואין לי ממש מושג מה עושים.

"לא", נעניתי בפסקנות. משחקי הרעב נמשכים. היא סירבה להביא לי בקבוק.

וכן, כל מילה שקראתם פה היא אמת, דיס-המלצות על המוסד המדובר אשמח לתת (היו עוד זוועות, זו היתה טעימה קטנה). העיקר אני את המיליון שלי קיבלתי.