שלום רב.
אני בחורה בת 26, סטודנטית, בוגרת הציונות הדתית לאומית. כמו רב בני גילי גם אני יוצאת לדייטים (כבר כמה שנים, מגיל 21 וחצי בערך) ורציתי לשאול שני דברים שמשמעותיים עבורי:
1. אני שמה לב שתמיד בכל קשר שאני מתחילה מעורבים לחץ, התלבטויות והתבחבשויות פנימיות מצידי. במקום "לזרום ולהנות" אני חוששת המון- מה יגיד הבחור, מתי הוא יחתוך, איך יהיה, כמה זמן זה יחזיק ועוד. דומה שבסופו של דבר זה מה שיכול להרוס בעצמו כי כל פעם שאני מסיימת את הקשר, חוזרים אליי השלווה הפנימית והשקט הנפשית. אבל אז שוב אני לבד ומעוניינת להכיר, וזה כמו גלגל חוזר...ממה זה נובע? ומה יש לעשות? כמו כן- כיצד ניתן למנוע חסימה רבת שנים כמו הנוחות שבלהיות לבד?
זה אמנם טבעי ופחות בעייתי מ"נטיות הפוכות" למשל, אבל אני מרגישה שכשאני לבד עם עצמי או עם חברות אני יותר עצמי וטבעית ושמחה מאשר בדייט מלאכותי ומלחיץ.
2.מה זה אומר עליי אם כל פעם אחרי שאני חותכת עם מישו אני עושה על הבחור "אידיאליזציה" ומתחרטת על החלטתי?
3. אינני מעוניינת בהפנייה ליעוץ פסיכולוגי, כן הייתי מבקשת עצות וטיפים כלליים לרווקים הנוטים להתלבט המון או שמפחדים ממחויבות.
תודה!
תשובה
שלום רב,
חשוב להתחיל דווקא בנקודה השלישית, לפיה את לא מעוניינת בהפנייה ליעוץ פסיכולוגי. הנטייה להתלבט המון, ולפחד ממחוייבות בבסיסה היא טבעית, אבל כאשר היא תוקעת ונמשכת זמן רב היא מחייבת אבחנה והבנה פסיכולוגית מה קורה. הנטייה שלך לא להזקק היא אותה נטייה של להעדיף את הלבד עם עצמך, או את המסגרת היותר בטוחה של חברות, והיא סוג של "בריחה" מהתמודדות. ללכת ליעוץ זה לעתים קשה וזה להתמודד עם אמיתות רגשיות פנימיות לא נעימות, ולכן רצוי לאזור אומץ להתמודד איתן או יחד עם מישהי או מישהו כמו משפחה או חברים, ואם לא עם גורם מקצועי.
ניתן לקוות שהזמן וההבשלה יעשו את שלהן אבל לעתים דרושה התעמתות פנימית, ורצוי לא רק לבד עם עצמך אלא מול אדם אחר.
עצות או טיפים כלליים לא תמיד מתאימים כיוון שלכל אדם יש משהו ייחודי בהתלבטיויות ובחרדות, וסיבות שונות.
בהצלחה.