שלום שלומית. אני רוצה לדעת למה בעליה לתורה לא אומרים את שם האם? האם יש בעיה הלכתית עם זה? שאלתי את אחד הרבנים הידועים והוא אמר ש"לא עושים את זה". אבל - למה?
תשובה
שלום וברכה,
השאלה שאת שואלת נכונה לגבי כל כך הרבה דברים. אנו חיות בעולם שהתרגל שהשליטה הגברית על הטקסים היתה מוחלטת. נשים כמעט שלא היו נוכחות בתפילה ובוודאי שלא אקטיביות בה. מי מהסבתות שלך הגיעה לבית הכנסת בימים בהם לא היה 'יזכור'? אם הן כן הגיעו, היו כנראה חריגות. הסבתות שלי לא היו בבית הכנסת שלא בחגים. הן עמדו במשימות אחרות באותה עת. האשה נעדרת-נוכחת במשך מאות רבות לא רק בבית הכנסת אלא בכל תחומי החיים. שמה לא מופיע על מצבות, על כתובות, במסמכים משפטיים רשמיים וכדומה. המשפחה נקראה על שם האב, הילדים נקראו על שם האב, והנוכחות של האמא היתה בתוך הבית פנימה ולא כלפי חוץ. לא במרחב הציבורי - דתי ולא במרחב הציבורי - אזרחי. רק בזמן מחלה מתפללים בשם האם. (אגב, סופר לי שבמרוקו נהגו לעשות 'מי שברך' לאשה עם שם אמה ולאיש עם שם אביו).
לכן אי האמירה של שם האם היא המצב המובן מאליו לאור העבר. השינוי צריך לבוא מכל אחת מאיתנו שמבררת למה בבית הכנסת שלה לא קוראים בשם האם ושדואגת שבכתובה של ביתה כן יופיע שמה, ולהבדיל - במצבות וכולי. זו משימה קשה שאנו רק בראשיתה. בעיה הלכתית אין כאן. יש כאן נורמה של שנים ו'מנהג ישראל' שנהוג לומר ש'דין הוא'. כאמור, שינוי יבוא רק אם כל אחת מאיתנו תדרוש אותו בתוך קהילתה ומשפחתה.
כל טוב,
שלומית רביצקי טור-פז, קולך