ביום שישי בצהריים תראו אותם מתחילים לעשות סדר במקלט. אחר כך תראו אותם מדביקים סלוטייפ על הקירות ליתר ביטחון. כמה דקות לפני שבת הם ירדו למקלטים. לא ישמעו אף קול מהרחוב, לא יכניסו אף עלון שבת פנימה, גם לא "מקור ראשון" או "בשבע", ניתוק מוחלט מכל גורם עם כיפה סרוגה על הראש. יהיה להם קצת צפוף במקלט, אבל ממילא הילדים לא בבית אז יש מקום. האמת היא שהם לא בבית כבר כמעט חודש.
במהלך השבת ההתמודדות תהיה קלה יחסית, אבל במוצאי שבת החומה הבצורה תתחיל להיסדק. קולות התהלוכה וצרחות המורל המטריפות את הדעת, יחדרו גם למרחב הכי מוגן. בסופו של דבר הם ישברו, בפרט כשהם הבטיחו לילדים שלהם שיבואו לצפות בהם. רק אז מחסומי הציניות שלהם יתחילו אט אט להישבר. המחסום של "בני עקיבא בני עקיבא עבודה זרה" יפול ראשון, המחסום של "היום זה לא מה שהיה פעם" יפול אחריו, עד שבסוף הם פשוט יסתכלו על המחזה שעומד מולם. הם לא יראו למול עיניהם את מפעלי העשייה של הסניף, וגם לא תהיה להם דרך לראות את המהלך החינוכי שעברו החניכים שעומדים לנגד עיניהם במפקד, למעשה זה יהיה מפגש בלתי-מייצג בעליל עם בני עקיבא, והדבר היחיד שהם יראו זה הרבה (זה משתנה ממקום למקום, כמובן, כל יישוב וה"הרבה" שלו) בני נוער עם מרץ, עוצמות, אש בעיניים. התלהבות. אז הם יבינו מה הם איבדו במרוצת השנים, ואיך זה שהחברה שמולם מרגישים חופשי לדבר באופן ריאלי על "לתקן עולם במלכות שד-י" בעוד להם זה נראה חלום רחוק מהמציאות. וכשכתובת האש תידלק, אולי גם אצלם בלב תוצת סוף סוף שלהבת קטנה.
חיילים אלמונים
נושא הסרבנות כבד מדי בשביל המדור הזה, אבל פטור בלא כלום אי אפשר, אז ניגע בנקודה אחת וזהו: לאחר גילויי הסרבנות - או רק איומים בסרבנות - האחרונים, רבים תהו מאיפה צצו פתאום כל מיני גדודים חדשים בצה"ל, שעד לפני רגע לא היו קיימים ופתאום הם כבר מאיימים לסרב פקודה. אז האמת היא ש"שמשון" ו"נחשון" קיימים כבר כמה שנים, כחלק מחטיבת "כפיר" הפועלת באיו"ש, והסיבה שרבים מכם לא שמעו עליה עד כה, היא שבכל פעם בה מדווחים בחדשות שהם עצרו מבוקש, תפסו נשק, איתרו מטען נפץ במחסום או יצאו למבצע כלשהו - פשוט קוראים להם "כוח צה"ל" וזהו. עד שזה מגיע לסוגיית סירוב הפקודה (או לחילופין למקרים של התעללות בערבים), ואז מציינים גם את שמותיהם. אז הנה, עכשיו כולם יודעים על קיומם.
(גילוי נאות? נדמה למדור שהוא כבר כתב אחד כזה בעבר הלא-רחוק)
חוברה לה יחדיו
מדי ערב ראש חודש מתכנסים אלפי אנשים ל"סיבוב השערים" על יד הר הבית, המבטא את זיקתנו הנצחית להר, ושאיפתנו לבנות בו כבר את הבית. מדי ערב ראש חודש כסלו, מתכנסים בני העדה האתיופית ל"חג הסיגד" בארמון הנצי"ב, לבטא את זיקתנו הנצחית לירושלים, ושאיפתנו לבנות בה כבר את בית המקדש. ורק השנה המדור חשב לעצמו, שאם המטרות של שני האירועים האלה כל-כך דומות, אין סיבה שמסבבי השערים לא יצטרפו פעם בשנה לחג הסיגד, ואז אולי הזיקה והשאיפה הנ"ל תתקרבנה טיפ-טיפה יותר אל מימושן.
איפה ארץ ישראל
השבוע נערך כינוס עולמי של כל שלוחי חב"ד, שנה אחרי מתקפת הטרור ההיא במומביי. מן הסתם היה מרגש לראות את האיחוד הזה של כל השליחים, מכל קצוות תבל, מתכנסים יחד, במיוחד לאחר מה שקרה לפני שנה, במקום אחד. הבעיה היא שהמקום הזה עדיין נמצא בניו-יורק.
שכוייח החודש
שכוייח השבוע מגיע הפעם לכרוז ברכבת ישראל (שוב בקו ת"א-ב"ש, זה שהכניס אליו ספר תורה לפני כמה שבועות), שביום רביעי האחרון איחל לנוסעים (חוץ מ"נסיעה מהנה" וכו) "חודש טוב". מעניין כמה מן הנוסעים ידעו על מה הוא מדבר. אז שכוייח, וחודש טוב ומבורך.
מודעה שכנראה תוכלו למצוא רק ב"יתד נאמן": "הננו להזמין את קהל מכרינו לשמוח אמנו בשמחתנו, היא שמחת נישאנו בתנו הכלה (...) עב"ג החתן (...) מאחר שהזמנות רבות לא הגיעו ליעדן - נא ראו הזמנה זו כאישית". באמת? כולנו מוזמנים?
בברכת מומלץ לקחת שעתיים ממוצ"ש הקרוב, לשמור אותן במקפיא ולהשתמש בהן במוצ"שים הקצרים של הקיץ.