את דניאל זמיר הכרתי לפני כמה וכמה שנים, עת הוציא את אלבומו "אמן". האלבום, שעל פי הגדרתו מאופיין כ"ג'אז-יהודי-אוונגרדי", זכה להצלחה גדולה למרות השפה המלודית הקשה לעיכול למשתמש המצוי.
מאז עברו הרבה מים בירקון ודניאל הוציא לאחרונה את "אחד" שבישר עבורי את בואו של הזמיר לקידמת הבמה במוזיקה הישראלית באופן סופי. בשנה השאיר זמיר את חותמו כמעט בכל אלבום מצליח (שולי רנד, אביתר בנאי ועוד), בכל מקום שזמיר נגע עף לו ניצוץ.
|
|
ייחודה של המוזיקה של זמיר היא שהיא איננה חד משמעית. הבסיס הוא ללא ספק ג'אז, אך העיבודים מקפיצים אותה מעלה מעלה, זה מתחיל באוזן וממשיך הלאה אל מעמקי הלב, השורשים של דניאל מזרימים תוים רוחניים תוך נגינה מחוננת. הגשה אומנותית ובחירת טקסטים מרתקים ("ברכת אשר יצר", התקווה) הופכים את הניגונים ליצירה אין סופית מפתיעה.
בהופעה נותנים זמיר והלהקה ערב מוטרף, חגיגה של מוזיקה איכותית ללא הפסקה. וכשהקצב ממשיך להדהד בראש עוד כמה ימים, פתאום כל מקצב אחר נשמע בנאלי.
אחת ההפתעות היא ללא ספר הסוויטה לגלעד שליט בלה מינור. ארבע חלקים שהחלק האחרון (13:56!, יש רצועה יותר ארוכה באלבום) מסתיים בצעקת סוף קרב "ברוך אתה ה' למדני חוקיך". אחריו חידוש לניגון זמירי ישן, גירסה מיוחדת במינה של ההמנון הלאומי על פי דניאל זמיר והשיר "שדמתי" שמצליח לקחת לעולם אחר לגמרי, תוך שילוב כוחות/קולות מופלאים בין זמיר (הזכיר לי את שושנה דמארי) וסחרוף (אין כמו החיספוס של סחרוף) ואמן כלי ההקשה זוהר פרסקו חותם את הסאגה הזמירית הבלתי נגמרת הזאת
ציון לשבח: דניאל דור המתופף "ללא הפסקה" שהולך עם זמיר באש ובמים.
"אחד" דניאל זמיר, התו השמיני