הטכנולוגיה הולכת וכובשת את ילדי ישראל, עד אחרון הזאטוטים בגן. גם בשנת הלימודים הקרובה ילמדו אותם עברית, ילמדו אותם אנגלית, ילמדו אותם חשבון, אבל השאלה היא האם מישהו ילמד אותם להיות ילדים.
אגב שנת הלימודים 1
שמועות בלתי-מבוססות טוענות בתוקף כי אותה שנת לימודים נפתחה בעוד כמה בתי ספר בפתח-תקווה, חוץ מבתי הספר הדתיים. שמועות עוד יותר בלתי-מבוססות חושדות כי היא נפתחה אפילו במקומות נוספים בארץ שאינם פתח-תקווה. יש גם שמועות לגמרי לא מבוססות לפיהן בתי הספר הממ"ד בפתח תקווה מלאים בילדים מהעדה האתיופית, והם בין האחרונים בארץ שאפשר להאשים אותם בגזענות, אבל למי אכפת.
אגב שנת הלימודים 2
שנת הלימודים שנפתחה השבוע, נקראת באופן רשמי "שנה"ל התש"ע", מה שאומר שהקרב אבוד. מי שתאי הזיכרון שלו כל-כך משועממים עד שהם טורחים לזכור דברים שנאמרו במדור הזה, יודע בדיוק באיזה קרב מדובר. האות ע הולכת להיתקע בתאריך העברי שלנו במשך עשור שלם, ואנחנו נאלץ לעבוד קשה כדי לומר "תשע"א" כך שיהיה ברור לשומע שהאות א הופיעה בסוף המילה, או כדי להגיד תש"ח כך שיהיה ברור שמדובר במשהו שקרה לפני 70 שנה. יכולנו לפתור את הבעיה בדרכי שלום, אבל ככה זה - אנחנו נותנים לזמן לחלוף באופן אוטומטי, מניחים למה שקורה מאליו לקרות מאליו, נצמדים להרגלים הישנים, נכנעים לשמרנות ונמנעים מלחולל שינויים דרסטיים. אי-הנוחות בהגיית התאריך, היא רק הבעיה הקטנה שנגרמת מהתופעה הזאת מחיינו.
הזיתים האחרונים
המדור נפרד בצער מהזיתים של שנת השמיטה. למי שהספיק לשכוח, לפני שנה היתה קצת יותר משמעות מהרגיל למה שאכלנו - גם אם לא הבנו למה (בעיקר בגלל הוויכוחים לגבי היתר המכירה, שלא הותירו הרבה זמן פנוי לעיסוק אמיתי בנושא השמיטה), ואיך בדיוק זה עובד, והאם צריך מפת מטמון כדי למצוא את אוצר בית-הדין, היה משהו מיוחד בידיעה שיש קדושה בתפוח שאנחנו אוכלים. לכל שביעית יש מוצאי שביעית, וכך הפירות שנחנטו בשנה שעברה ליוו אותנו לאורך כל השנה החולפת. יום רביעי האחרון, י"ג אלול, היה התאריך הרשמי האחרון ע"פ הלוחות, שאחריו כבר לא יהיו לנו זיתים מהשנה שעברה, וכך גם מי שניסה לסחוט את קדושת השביעית עד כמה שאפשר, נאלץ להיפרד מהפירות הכמעט-אחרונים שנשארו מהיבול המקודש. כיוון שלא נשארו עוד הרבה פירות שביעית בחנויות, ובהנחה שאת האנשים שאוכלים תפוזים ופומלות בשלהי הקיץ, האנשים שאוכלים חרובים והאנשים שיודעים איך נראית פגויה, ניתן לספור על כף היד ועוד תישאר אצבע פנויה לגרד בראש - אפשר לסכם רשמית את שמיטת התשס"ח. היה נחמד, אחרי הכל.
גול של שבת
שכוייח השבוע מוענק לקבוצת הנוער של עירוני נתיבות. לא שהם זכו השבוע באיזושהי אליפות, או הציגו משחק מרהיב שעוד ילמדו עליו בבתי-ספר לכדורגל, וכנראה שאת מספר הקוראים שידעו על קיומה של הקבוצה הנ"ל עד לפני רגע (אלא אם כן הם קראו את האייטם הבא במוסף הספורט של מעריב), אפשר לספור עם האצבעות שנשארו על כף היד מהאייטם הקודם. האמת היא שהשכוייח אינו מוענק להם על ניצחון כלשהו, אלא דווקא על שרשרת הפסדים. רוב שחקני הקבוצה העירונית הינם שומרי מסורת. משחקים בשבת, אבל בשום פנים ואופן לא נוסעים בה. ואם יש משחק חוץ? עולים למגרש עם הרכב של פחות מ-11 שחקנים, ומפסידים. עכשיו הקבוצה החליטה להציל את עצמה, ע"י הפטנט שמחזיק את העולם היהודי כבר אלפי שנים - גויים של שבת.
לצורך העניין הגיעו למועדון מספר שחקני רכש מרהט, שאמנם לא הוגדרו רשמית כגויים של שבת (שהרי השחקנים היהודים מן הסתם יצעקו להם במפורש "תמסור, תמסור!" ולא ירמזו להם ש"תראה, אני נמצא בזוית לא-רעה מול השער, וחשבתי שהיה נחמד אילו הכדור היה מגיע איכשהו לרגל שלי"), אבל בפועל זה בערך התפקיד שלהם. המדור התלהב מהרעיון, והחל לחשוב על עוד כמה פתרונות שיוכלו לעזור לעירוני נתיבות גם בלי בדואים, ופתאום הוא נזכר בכל הפעמים שהוא התעצבן לחינם על כדורגלנים שהחטיאו פנדלים או פספסו הזדמנויות ברחבה. צדיקים כאלה, הם פשוט בעטו בשינוי.
ותהייה קטנה לסיום
למה, למען השם, מדונה היתה צריכה לעשות לעם היושב בציון כזה כאב ראש, ולהופיע גם ביום שלישי וגם ביום רביעי? יש לזה איזשהו טעם נסתר בקבלה (הופעה בבחינת חסד והופעה בבחינת גבורה, או משהו כזה), או שהיא פשוט העתיקה מאברהם פריד?
בברכת מבהיל שעוד רגע הברכה תהיה כבר שנה טובה.