אתמול, 1 ספטמבר, ליוויתי את בני הצעיר אלדר, לתחנת ההסעה בדרכו לבית הספר הממ"ד על שם הרב עוזיאל בירושלים. בדרך חזרה מהתחנה נדדה מחשבתי למרחק בזמן ובמקום, אל עיר בשם פיוטריקוב במרכז פולין. ביום זה לפני שבעים שנה פסע אבא שלי בדרכו לכתה ח בבית הספר "יסודי התורה" בעיר. הוא לא הספיק להיכנס לכתה כשסירנה החרידה את האוזניים. המלחמה פרצה ויחד איתה נסתיים פרק לימודיו הפורמלי.
סיפור ההישרדות שלו ומסירות הנפש שלו להצלת אחיו הצעיר ידוע ומפורסם ברבים. מה שבכלל לא ידוע הוא טיבו של בית הספר אליו הלך בנו של הרב משה חיים לאו הי"ד, מחשובי הרבנים וממנהיגי אגודת ישראל בפולין. בית הספר הזה נועד לילדי פועלים, שילמדו יחד עם ילדים של רבנים ו"בני תורה". המטרה הייתה לנסות ולשמור את ילדי המעמד הפועלי בתוך מסגרת יהודית אינטנסיבית ולא לבדל אותם מ"חברת הלומדים".
את המפעל הזה יזם סבא שלי ז"ל עוד בהיותו רב בפרשוב, כתלמיד של האדמו"ר מטשורטקוב וכשומע דברו של האדמו"ר מגור. הם הובילו את הקו וסבא היה אחד מראשי המבצעים של מדיניות החינוך האינטגרטיבי במוסדות הדתיים בפולין.

מחלה רבת שנים

היום, כשנמצא הפתרון לילדים יוצאי אתיופיה בפתח תקוה, ואנו עוד בשלב ניגוב הזעה והדמעה מבושת הפנים הזאת, מותר וכדאי לבחון את עצמנו בסוגיית החינוך הנפרד במגזר הדתי בכלל והדתי - לאומי בפרט. מערכת החינוך הנבדלת אינה המצאה של פתח תקוה ולא של הציבור הדתי בן זמננו. זו מחלה יהודית רבת שנים, שמאובחנת כבר מימי הלל ושמאי. מי אינו זוכר את הסיפור על הלל בארובה. כולנו גדלנו על התמונה המרהיבה הזו שבה הלל מוסר את נפשו, כמעט עד מוות כדי לשמוע את דברי התורה של שמעיה ואבטליון. השלג שנערם עליו אינו חודר לאוזניו והוא נקבר מתחתיו למשך לילה שלם (בבלי יומא לה ע"ב). הסיפור כתוב כשיר הלל להִלל שמסר נפשו על אהבת התורה. בצורה זו גם נתקבל הסיפור במערכות החינוך שלנו. גם בסיפורי אגדות הילדים מסופר הסיפור באהבה לתורה וללומדיה (כך, למשל, ב"כה עשו חכמינו", תחת הכותרת: "העוסק בתורה מתוך עוני").


אך יש בסיפור מתח עצום ולא קל בין עולמם של שמעיה ואבטליון, גדולי הדור, לבין כל העולם שמחוץ לבית המדרש. כדי להיכנס לבית המדרש צריך לשלם כסף, הרבה כסף! חוקר ספרות חז"ל פרופ יונה פרנקל מעיר על הספור ("עיונים בעולמו הרוחני של סיפור האגדה"): "גם ללא אפשרות של תחשיב מדויק, ברור שבכל אופן מחצית שכר שכיר בכל יום בשביל השומר הוא סכום ענק שאי אפשר להצדיקו... עלינו לשמוע את העוול שבמשפט: "פעם אחת לא מצא להשתכר ולא הניחו שומר בית המדרש". מי אחראי לזה?... לא נצא ידי חובתנו לגבי הסיפור אם לא נבין אותו כתוכחה ואזהרה לאלה העוסקים כל ימיהם בתוך בית המדרש ב"דברי אלהים חיים".

הלל נפגש בעולם שלפיו על התורה להיות סגורה וספונה ומועברת בקרב קבוצה אליטיסטית. מעשהו ההרואי נחשב לרף המעמיד כל אדם בחובת לימוד התורה. ממנו והלאה נמתח הקו המורה לפתוח את התורה לכל המבקש ללמוד. רק על רקע זה ניתן להבין לעומק את המשנה באבות: "העמידו תלמידים הרבה". באבות דרבי נתן נאמר שמשנה זו, שמיוחסת ל"אנשי כנסת הגדולה", היא משנתו של הלל. לשמאי הייתה שיטה אחרת. הוא אמר "אל תעמידו תלמידים הרבה". הוא דרש (אבות דרבי נתן שם): "והעמידו תלמידים הרבה. בית שמאי אומרים אין שונין אלא לכשרים לבני אבות ולבני בני אבות".
המחלוקת מעמידה את בית שמאי כקבוצה אליטיסטית, שממיינת את התלמידים בכניסתם, לפי קריטריונים פנימיים (חכמה, ענוה, כשרים) וחיצוניים (בן אבות ועשיר), לעומת בית הלל המבקשים להנחיל את התורה לכל, תוך התעלמות מכל אותם קריטריונים. יוצא אם כן שבתקופת הזוגות היה מקובל להעביר את התורה באופן אינטימי, בחוגים סגורים ולבני משפחות עשירות ומיוחסות, עד שבא הלל ושנה לתלמידיו את הדעה השניה התואמת את דברי המשנה: "העמידו תלמידים הרבה".


והלכה כבית הלל.


הרב בני לאו, רב קהילת רמב"ן וראש בית המדרש החברתי בבית מורשה