"וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת
באר היטב" (כז,ח). "בשבעים לשון" (רש"י)
הדילמה הפדגוגית
מערכת החינוך הדתי בפתח תקוה סוערת וגועשת. כל ידיעותיי הן מן התקשורת וממנה אני למד כי בתי הספר הפרטיים, השייכים לרשתות חינוכיות המקוטלגות "מוכר שאינו רשמי", ממאנים לקלוט ילדים מעולי אתיופיה בכיתות הסדירות. העול נופל כמעט כולו על בתי הספר הממלכתים-דתיים הציבוריים שאינם מורשים לסרב. הללו דורשים שיוויון בנטל, ומאיימים בהשבתה (שאולי כבר יצאה אל הפועל עד קריאת השורות, או שמא כבר נמצאה פשרה גואלת). כנגדם טוענים הפרטיים שההתנגדות איננה עדתית, המכונה גזענית, אלא נובעת מדרישות בית הספר לרמה לימודית ודתית מוגברת. הצעתם היא לקלוט כיתות מכינה בצד הכיתות הרגילות, ואולי גם לשלבן במסגרת כיתות אם חברתיות וכד.
גם אם לא דייקתי בעובדות, וגם אם בינתיים צצו פתרונות יצירתיים חדשים, וגם אם משרד החינוך ו/או עיריית פתח תקוה הצליחו בינתיים לכופף את הסרבנים - כל הפרטים הללו לא משנים את הבעיה הבסיסית שצפה ועלתה בפתח תקוה, ולבטח תשוב ותצוץ במקומות אחרים.
גאוות הציונות הדתית
תחילת דבריי אציין באזני הקוראים פרט שאיננו מוכר לרבים; כל ילדי העולים מאתיופיה לומדים בחינוך הדתי. נקודה! לשמחתנו בתי הספר הממלכתיים הכלליים פטורים מבעית קליטת העליה האתיופית, וטוב שכך, וברוך-השם שכך! הסיבה היא כפולה; בראש וראשונה העדה היא מסורתית מאד והמסלול הדתי מתאים להם בטבעיות. הסיבה השניה היא דרישת מערכת הגיור (שאני שותף לה). כידוע, חלק ניכר מעולי אתיופיה בתריסר השנים האחרונות משוייכים לקבוצת הפלאשמורה ומבחינה הלכתית ומשפטית (חוק השבות) הם נדרשים לעבור תהליך גיורי כדי להתאזרח ולהיקלט בחברה היהודית. חינוך דתי היא דרישת סף גיורית, שהרי הילדים עצמם מתגיירים כדת משה וישראל.
בואו ונחזיק איפוא טובה למערכת החינוך הממ"ד, החמ"ד, שפתחה שעריה לרווחה וקלטה את ילדי העדה האתיופית ביד מחבקת. במבט כלל ארצי מערכת החמ"ד שילמה ומשלמת מחיר כבד חינוכי, לוגיסטי וכלכלי עקב משימה זו, אך כידוע לכל משימה חלוצית יש מחיר. אני מציע לכל מי שעודר בשדה חלוצי ואתגרי שלא לקונן על מר גורלו, ולא לקנא בקולגות למיניהן העומדים מן הצד ופוטרים עצמם מן המעמסה. עדיף ונכון יותר להסיט את העין מן הסוציומאטים שהשתמטו משדה האתגר, או מאלו שכלל לא הוצב לפתחם, ולהתהדר בהישגים למרות המחיר.
עוד יכתב בספר דברי הימים למדינת ישראל, ולתולדות גאולת ישראל וקיבוץ הגלויות, פרק אתיופי מזהיר על היחלצות הציונות הדתית בכלל, ועל החמ"ד בפרט, לאתגר החינוך האתיופי. במסכת-שבח זו יפקד מקומם של כל היוקרתיים אשר לא רצו "לפעול עם א-ל", וזה ענשם. מאידך, אי אפשר להכריח בצו בית משפט ובחזקת היד לקלוט תלמידים, לחנכם וללמדם כראוי.
פואמה מרובת צלילים
בערים רבות (ובראשן ירושלים ופ"ת) קיימים בתי הספר יחודיים (על רקע תיגבור תורני ונורמות-דת במשפחה) המפצלים לגזרים את החינוך הדתי. בתי הספר הממ"ד הרגילים נותרים כמצולה שאין בה דגים. שאלות דומות צפות גם בסוגיות של הצבת חיילי ישיבות ההסדר בפלוגות נפרדות או מעורבות, ואני מעלה את כולן בקנה אחד. לכאורה יש טעם בעמדות של שני הצדדים, וממוצא דבר נשמע שהדילמה היא אמיתית.
ואם נגזר עלי להביע עמדה מעשית בסוגיא הפתח-תקואית אומר שההצעה לכיתות נפרדות אך מעורבות די סבירה. יש לבדקה במבחן המעשה, האמנם משקיעים בהם כדבעי, והאם ההבטחה לשדרג תלמידים מוכשרים מכיתת המכינה לכיתת האם מתממשת. מאידך וכאמור, לאלץ קליטת תלמידים שאינם מתאימים לתוך כיתה רמתית יותר - נראה לי בלתי מעשי.
ועוד לא אמרנו מילה על הצד השני של המטבע; מה יקרה לתלמיד שזכה להיקלט בכיתה שהיא למעלה מיכולתו, האם האיתגור יגבר או שמא הייאוש. לעתים מנצחים את הקרב ומאבדים את החיילים שנוטלים בו חלק.
מן הפסוק שצוטט בראש המדור למדנו הלכות חינוך (ללא קשר לסוגיה האתיופית): "באר היטב - בשבעים לשון". משמעות היגד זה היא שיש להתאים את הביאור לשומע, לתלמיד. לא ניתן לדבר לכל התלמידים בלשון אחת וברמה אחת. לא ניתן להורות בכיתה לפי רמה ממוצעת ערטילאית. לכשתמצי, שמענו כאן מסר מודרני מאד: חינוך פרטני ומותאם.