אני תקווה כי הימים הבאים עלינו יהיו
ימים של סליחה ושל חסד, ימים של הליכה תמה
שירחב בנו השקט
שנראה ונדע ונרגיש כי פשוטים הדברים ומותר בם לנגוע
ומותר ומותר לאהוב
ושיהיה בנו האומץ לעשות זאת.
שנראה את העצים במלמול עליהם,
ואתה האוויר הסחרחר מגובה,
ולאולא נסתפק בלכתוב עליהן
נשאף בלבם לנגוע
שנזכור שמן המקום בו אנו צודקים,
לא יצמחו לעולם פרחים באביב,
ונשתדל להיות פחות צודקים
יותר קשובים, מביטים, אוהבים.
שנזכה לחוש איך קיר הנאומים נבקע
לשמוע גמגומים מתוקים
לדעת כי האוהבים צודקים
ורגע של חיינו שוב יקר
שהתקווה שלנו תגזים ותעבור גבולות.
הלוואי שנצליח לכתוב את העולם בכתב ידינו
ואת עצמנו בכתב ידו של העולם
בכתיבה תמה שאין לה סוף
שיהיו לנו כוחות לעשות וגם לעצור ולנוח,
שיהיה בנו האומץ להביט איש בעיני רעהו,
בלי להשפיל מבט, בהתנצלות ובאשמה,
ובל לחמוק ולהרים מבט לאידיאלים ולרוח.
שיהיה לנו העוז להתחיל לצעוד בדרכים חדשות,
וגם התמדה להמשיך במסעות שכבר יצאנו אליהם,
שנוכל להמשיך את מה שאנו רוצים,
ולא רק לרצות את מה שיש
שנדע לחוות ולא רק לבקר
ונצליח לפרגן, לאהוב, ולשמח
בחיוכים קטנים של יוםיום
ובשמחה גדולה של חג.