כששמעתי על מופע משירי הרב קוק של להקת "האורות", התמונה הראשונה שעלתה במוחי היא חבורת צעירים בוגרי 'מרכז' המזמרים לחנים נוגים למילותיו של הרב. הופתעתי, אם כן, לראות את ההרכב שעלה על הבמה: 5 חבר'ה אמריקאים לא-צעירים ששיבה כבר זרקה בשערם והעברית שבפיהם בינונית מינוס, הרכב ג'ז טיפוסי כולל קלידן ו"זמר" שהוצג לקהל כ"רבאיי יצחק מרמורשטיין". ההרכב, שנקרא "Latter Prophets Ensemble" (אנסמבל נביאים אחרונים) פועל בניו-יורק מזה 6 שנים, ולפני כשנה צירף את הרב מורמרשטיין למופע משירי הרב קוק. חצי מחברי ההרכב היו חובשי כיפה וחצי לא, וכך גם הקהל שהיה נראה מעורב. בכלל, השילוב הזה בין הכפתורים הפתוחים בחולצה של הבסיסט לבין לוח עם אותיות שם ה' שהוצב על המגבר שבה אותי כבר מההתחלה ואכן יבוא לידי ביטוי בהמשך במוזיקה שתנוגן.
לאחר פתיחה אינסטרומנטלית קצרה שהציגה את סגנון הלהקה - ג'ז חופשי, ככלל - התחילה הלהקה בביצוע השיר המפורסם "תחיה". כאן הגיעה התשובה לתהיה מה הקשר בין חבורת אמריקאים בגיל העמידה שמנגנים ג'ז כמעט פוסט-מודרני להגותו הכה-ישראלית ומודרניסטית של הרב קוק - זהו לא הרב קוק ההרמוני והלאומי של "אורות". זהו הרב קוק המיוסר והמתחבט והמחפש המשתקף בשיריו יותר מאשר בהגותו, או כפי שחברי הלהקה הגדירו זאת בעצמם "Dark side of Harav Kook". החיפוש הרוחני הורגש מאוד בנגינת הסקסופון מלאת החיוּת של גרג וול, ומילות כל השירים נאמרו ע"י הרב מרמורשטיין במין קריינות חסרת מלודיה לחלוטין, תוך כדי שהחבר'ה מפליאים בנגינה ברקע. בכלל, מרמורשטיין היה נראה דמות מעניינת, עם שרשרת, כיפה, חליפה מודרנית ומין מגבעת שחבש לראשו. עצם הקראת הרב קוק במבטא אמריקאי בדי דוברי אנגלית יש בה מן החידוש והעניין.
ניכר היה שהנגנים מתחברים לפן המיסטי והרוחני שברב קוק, כמין תשובה לניו אייג'. בשיר הבא נטל וול שופר והחל לתקוע בו ברגש, תוך כדי שמורמשטיין מצטרף בהקראת השיר "שופר" של הרב קוק ("אל ראש ההר עלה, ושופר גדול קח"). בשיר שלאחר מכן, "משורר התשובה", פנה הזמר לרב קוק עצמו שתמונתו היתה תלויה כל העת על סטנד בין חברי הלהקה, כאילו הוא אחד מהם ומנגן איתם יחד. ראו בבירור שהם מעריצים את הרב קוק ורואים בו מקור השראה ליצירתם, ואכן ראיתי שבחדר הנגנים שוכב עותק של "אורות הקודש ג'".
כאן הגיעה אחת היצירות המקוריות והמעניינות של הערב, "לחשי ההוויה", או בשמו האנגלי "The Whispers of Existence". השיר התחיל כשוול נטל בקבוק מים חצי ליטר מרוקן והחל לשרוק לתוכו. לשריקות אלו הצטרף מרמושטיין כשהוא לוחש את מילות השיר, עד לכניסת שאר הלהקה במלודיה בעלת גוון אתני, שהלכה והתפתחה עד לכדי מאבק של ממש, שהורגש בכל עוצמתו ביצירה. בשלב הזה הצטרפו צלילים אלקטרוניים מהקלידן שהפכו לדומיננטיים מאוד, ובצירוף הבס שהפך לחשמלי הלהקה נשמעה כמו הרכב אלקטרוני מתקדם, בסגנון שמזכיר את Bitches Brew של דייויס. בסוף היצירה נשתתקו שוב כל הנגנים, ורק שריקותיו של וול על בקבוק המים הריק יחד עם לחישותיו של מרמושטיין נשארו עד לתום היצירה. למחיאות הכפיים שעלו מכיוון הקהל הגיב מורמשטיין "התשואות לא מגיעות לנו, אלא למשורר התשובה שכבר נולד" והחווה בראשו לעבר תמונתו של הרב קוק.
הקלידים האלקטרוניים המשיכו לשלוט גם בשיר הבא "סובו ציון סובוה", שבו הפגינו כל הנגנים את יכולותיהם הטכניות המרשימות.
לקראת הסוף הגיע אחד השיאים של הערב - קטע אינסטרומנטלי מפואר שהחל בסולו מלא רגש של הבס (האקוסטי). אליו הצטרפו צלילי סקסופון שהפעם נשמעו "יהודים" הרבה יותר, המלודיה היתה נשמעת ממש כמו שיר של הרב קרליבך. השיר המשיך להתפתח עד שנחתם בסולו קלידים ממכר. שני השירים שסיימו את הערב היו "שיר מרובע" שהתאפיין במקצב מהיר ואנרגטי, ו"מעולם רחוק" שאמנם התפתח לכדי נגינה מבולגנת לגמרי והקריינות נהיתה לצעקות, אך נגמר במין תחושת ריחוף מסטית מרגיעה, כאומר: אכן בעולמו של הרב קוק יש מאבקי כוחות קשים, אך הטוב השלם מתגלה בסופו של דבר בכל.