הייתי אמש בכיכר רבין, בהפגנת הזדהות עם הציבור ההומוסקסואלי בישראל. אינני הומוסקסואל, ובתור אדם דתי אני אף אנוס להודות כי היבטים מסויימים באורח חייהם של בני הקהילה הזו מנוגדים לרצון האל. עם זאת, בעומדי בכיכר, בגדי השבת עוד לגופי, וסביבי המון אדם חביב ומאיר פנים המואר באורם של הפנסים הצהובים - לא רק שלא חשתי כזָר, אלא אדרבא - חשתי כמי שנמצא בדיוק במקום בו הוא אמור להיות. אם עוד חששתי כי הנואמים השונים יאמרו דברים שעמם יהיה לי קשה להסכין - הרי שכעבור מספר דקות פג החשש. הדוברים והאומנים שנשאו דברים ביקשו להעביר מסר של אחדות וקבלת האחר, ולא היתה בדבריהם לא שנאה ולא ארס, כלפי אף מגזר או ציבור בארץ. הסתבר כי הפגנה זו לא היתה רק נאה דורש כי אם גם נאה מקיים, והאמירה שעלתה מפיהם של הדוברים היתה אמירה פוזיטיבית, שעמדה בזכות עצמה, ולא נזקקה לשלילה של האחר ולהכרזת מלחמה עליו. ההתכבדות לא היתה בקלון החבר, ולפיכך - מצאתי כי הגאווה היתה מוצדקת.
כיוון שאין בהפגנות דרך טובה יותר להעביר את הזמן - סקרתי בעניין את ההמון. פה ושם הבהיקה איזו כיפה, ומידי פעם חלפה מול עיני איזו נערה בחצאית גינס, אך לבד מאלו הכיל ההמון בעיקר נוער חילוני, והיעדרם של דתיים - כמו גם של מבוגרים - היה בולט. ייצוג נאה נרשם לתנועת הנוער העובד והלומד, שחולצותיה הכחולות מילאו את המתחם מקצה גבולו ועד קצהו. אינני מיתמם, והסיבה להיעדרו של נוער דתי מן ההפגנה, וכן של נציגות מתנועות הנוער הדתיות - היתה ברורה, ובכל זאת, לדעתי יש בכך ביטוי למשגה חינוכי.
בפרשת השבוע קראנו את הציווי: "ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים". בלי להיכנס לפרטים, אי אפשר שלא לספוג את המרחב המוסרי שבתוכו שרוי הציווי הזה. עליך לאהוב את הגר, כי היית גר. התורה מצווה על קיום יחסים מסויימים עם הזולת, והנימוק לכך הוא העובדה כי המצוּוה היה בעצמו, בעברו, באותו מעמד בו נמצא כעת הזולת, שעל אופן היחסים כלפיו הוא מצטווה כעת. מה פשר הנימוק הזה? אין זה נימוק לתוקף הציווי המוסרי, שהרי מבחינה פילוסופית נימוק זה איננו מספק: מדוע יהא בעובדה כי אי מי היה במעמד חברתי מסוים (גר), כדי לחייבו לנהוג באופן כזה או אחר במי שכעת נמצא באותו מעמד? הפילוסופיה דנה בכך רבות, והקשיים הקיימים בשאלה זו רבים. לכן נראה לי שמשמעות הנימוק היא אחרת. התורה באה לתת תוקף לאינטואיציה המוסרית שחש בקרבו האדם, ולהזהירו כי עליו להישמע לאינטואיציה הזו ולפעול על פיה. התורה מכירה בכך שכל מי שחווה פעם עוול או קיפוח חש בתוכו תחושה של עיוות עז, של רשע, של מעשה שנעשה בניגוד לאופן בו צריכים הדברים להיעשות, בניגוד לרצון האל, וכל מי שחש זאת, יודע בתוך תוכו כי אסור לו לחזור על מעשה זה בעצמו, כלפי הזולת. העובדה שחווה זאת בעצמו איננה הסיבה לכך שאסור לו לעשות זאת, אלא הסימן למה שמעשייתו עליו להימנע, ואת העובדה כי עליו להימנע מכך - אין צורך לנמק, וספק אם אפשר בכלל. היא ברורה אינטואיטיבית. וזוהי, לדעת הילל הזקן, כל התורה כולה.
בימינו, קבלתם של הומוסקסואלים והכרה בזכויותיהם הבסיסיות נובעת לחלוטין מקריאת הכיוון שקרא אלוהים בפסוק הזה, ושמהדהדת בקרבנו עד היום. הומוסקסואלים הם לא פחות "גרים" ונוכרים מבחינת תחושת הזרות והשוני שהם חשים, מן הסתם, מיום שבו עמדו על דעתם. כדתיים, העונים אמן גם אחר הציווי "ואת זכר לא תשכב משכבי אישה", קשה לכאורה לקבל זאת, ונראה כי יש פה התנגשות, אבל לדעתי מדובר בראייה לא נכונה של הדברים.
במציאות הישראלית בה אנו חיים היום הכללים שונים לחלוטין, וכולנו מכירים בכך. העם היהודי איננו מה שהיה בעבר. רובו של העם היהודי לא מקבל את הסמכות ההלכתית של התורה שבעל פה, וחלקים נרחבים גם לא את זו של התורה שבכתב. נבואה אין בנמצא, ובמקום בו שררה פעם וודאות, מקננים היום ספקות ושאלות. בעבר, כשיהודי היה חוטא, הוא היה עושה את חטאו על דעת שהוא אסור, ושנאסר על פי דבר האלוהים. החילוק העיקרי שנראה רלבנטי בעיני חז"ל היה החילוק שבין חטא שנעשה "להכעיס" לבין חטא שנעשה "לתיאבון". בימינו, בוודאי שלא מדובר לא בזה ולא בזה. "חטאים" הנעשים ע"י יהודים שאינם שומרי תו"מ כלל לא נעשים מתוך תודעה של חטא, ולפיכך, ערכם - המוסרי אם לא גם הדתי - שונה בתכלית. מקרבן חטאת למדנו כי אי ידיעת החוק, לפחות בעניינים שבין אדם למקום - פוטרת מעונש, או לכל הפחות מפחיתה אותו ומשנה אותו לדבר אחר לגמרי.
מִשכך, ברור שכללי המשחק בימינו צריכים להיות שונים. גבר המחלל שבת שוב איננו אותו "מחלל שבת בפרהסיא" הקלאסי, אותו מקושש עצים חצוף, שעליו נאמרו כל-כך הרבה דברים שליליים, ושמעמדו החברתי דורדר במתכוון עד לשפל המדרגה. אנו חיים לצד אנשים כאלו, לומדים איתם, עובדים איתם, משרתים לצידם בצבא, ומבקשים מהם כפית סוכר בשעת לילה מאוחרת כשקופצים אלינו אורחים במפתיע. אותם "מחללי שבת" הנם הורינו, אחינו, בנינו, מחנכינו, תלמידינו, חברינו ושכנינו. מבחינה מוסרית כללית - אין הבדל בין חילול שבת למשכב זכר. שניהם תקינים לחלוטין ולא פוגעים בשום עיקרון אתי. מבחינה דתית - ייתכן ויש ביניהם הבדל, ומכל מקום - שניהם מהווים פשעים חמורים, עקרונית, אלא שבמסגרת כללי המשחק החדשים של עם ישראל נוסח 2008 - העיקרון הזה מושעה (גם אם איננו מוותרים עליו, כמובן). שוב איננו דנים את הזולת אלא על-פי דברים שבין אדם לחברו. כך, כשהעיקרון הזה מושעה, לא נותר לנו אלא "ואהבתם את הגר" שאיננו מושעה ולא יושעה לעולם. וההפגנה אמש בכיכר, יחד עם הקריאה לסובלנות וקבלת האחר שעלתה ממנה - היתה בעיני ביטויו המודרני הצרוף וקיומו בפועל של ציווי עתיק יומין זה.