בין דפיו התוססים של הרומן הקצבי-מגזרי "תריס" מקופלת בשורה. מבקרים רבים כבר השחיזו קולמוסם והקיאו טורים שנונים ועוקצניים כמו גם מחבקים ומפרגנים. האשימו את אמילי עמרוסי בתעמולה מתנחלית העוטה אצטלה ספרותית, הכיאבו לה מבית על תיאורי גוף מיותרים ועל התחנחנות מיותרת והרסנית. בין שביליו המוריקים של היישוב טלמון,ההשראה לספר, סערו הרוחות. נשמות טובות, אפופות תום, נעלבו עד עמקי נשמתן האידיאלסטית כשפגשו את דיוקנן משורטט ביד אומן אך גם מוצג בצורה נלעגת, קריקטוריסטית ומשפילה. הספר המשעשע והנוגע הזה נחבט מכל עבר, מבית ומחוץ צפו בו בעיניים חשדניות והכו על קודקודו ללא רחם. מי שהרוויחה מן הסערה-זוטא שחולל הרומן היא ללא ספק ההוצאה, אין דבר טוב למכירות מספר מעורר פולמוס, מכעיס, מושמץ ותופס כותרות. מי כמונו יודע שכשאדם נשאל לטיבו של ספר ומשיב נחרצות "מזעזע, אל תקרא, פשוט התעצבנתי מכל שניה" הדבר הראשון שעושה המבקש הוא לרוץ ולקרוא את הספר המדובר ולו בשל הרצון להיות חלק מן השיח הקוצני-פולמוסי, להשחיז סכין אישית ולדקור גם כן במקומות הנכונים.

הרומן "תריס" הפך לרב מכר לא רק בשל הכישורים הספרותיים של מחברתו או בגין העלילה המדוייקת והמקורית אלא גם בשל העובדה שהסופרת הצעירה פסעה בקרקע נפיצה ומשכה לא מעט אש לכיוונה.

ובכל הסער והסופה דומה כי קוראים ומבקרים רבים לא שמו אל ליבם לבשורה הגדולה שהרומן המתסיס מקפל בכנפיו. מפגש מרתק פשוט וכנה בין מתנחלת לשכנתה הפלסטינית. שיח משותף ומציאת קווי דמיון בין העמיתות הקרובות-רחוקות. האם יכול לצמוח מן הרעיון המבריק הזה דבר גדול? אל מול תנועות שמאל שוחרות שלום וארגוני "זכויות אדם" המנסים להביא "שלום" לשכנינו הפלסטיניים ודורסים בדרכם עדת חלוצים אידיאליסטית, אולי דווקא מאיתנו, יושבי ההר הטוב הזה, תבוא ישועה. בשקט בשקט מבלי משים ולאו דווקא לעיני זרקורים ניתן לקשור קצוות חוטים, להתחבר בתום ובפשטות אמיתיים.

כבר שנים אני מוצא עצמי בין בטונדות שמוות וחידלון ניבט בהם מצפה לטרמפ גואל שיביא אותי אל ההתנחלות הקטנה שלי ומביט בערגה במוניות צהובות בעלות לוחית זיהוי ירוקה חולפות על פניי מבלי משים. כמה הייתי שמח להנות משירות הסעות תכוף, לשוחח בעברית-ערבית עם הנהג של הכפר ממול ולסייע לו ולי במפגש בין צרכי קיום בסיסיים. מדוע שפינת החי בעטרת תאלץ לקלוט צאן וסוסים מיישובים מרוחקים בעוד שמהכפר אום-צפא השכן גולשים עדרי עיזים צאן ובקר לרוב, רועים על גדרותינו ואיש לא יהין להתקרב. שלום השקט ובטח בכבישי יהודה שומרון ובנימין הן אינטרס מתנחלי הרבה יותר מאשר חלומות השלום של מדינת תל-אביב.

הרומן "תריס" מציף קריאה גדולה לחיבור עממי ופשוט המדלג על סבכי ההנהגה המבולבלת והתועה ומציע בפנינו להתנחל בלבבות ישמעאל. אם מאן דהוא ידע להרים את הכפפה ולממש את הרעיון הרי שמן התריס הזה, אולי, יציצו קוי אור נושאי בשורה.