"המלך הוא עירום" זועקים התלמידים שלנו כל שנה מחדש. ואנחנו המורים לתנ"ך זועקים איתם בשקט. בחינות הבגרות בתנ"ך בבתי הספר הדתיים, הפכו ממזמן, למשהו שלא ניתן להצליח בו.
אין שום קשר בין לימוד, השקעה, ומוטיבציה - לבין התוצאות הבינוניות ומטה.
ההיקף הגדול והדרישות הדקדקניות יוצרים חומה גבוהה בין התלמיד לחוויית ההצלחה. וכשאין חוויית הצלחה יש ניכור וריחוק. הגענו למצב ששיעורי התנ"ך אינם אהובים בכיתות החטיבה העליונה. במקום להיות נוגע, משמעותי ורלוונטי, הפך התנ"ך, עבור תלמידינו להיות אנכרוניסטי ומייגע. טקסט הכתוב בשפה זרה (עברית מקראית) שיש לפענחו באמצעות שפה זרה אחרת (פרשנות מימי הביניים). על התלמיד לזכור את הפרשנות בע"פ, להשתמש בכלים ספרותיים. ולדקדק בתשובותיו. ומרוב עצים אינו רואה את היער ואף לא את העץ.
אז מה קיבלנו לאחר שתיים עשרה שנות לימוד תנ"ך בחינוך הממ"ד?
תלמידים היודעים תנ"ך? התוצאות העגומות מעידות שלא.
תלמידים האוהבים תנ"ך? התלמידים מעידים על עצמם שלא.
רק מורים מתוסכלים ואובדי עצות, אשר קולם מושתק ע"י האשמה בחוסר מקצועיות.
תוכנית הלימודים בתנ"ך הייתה צריכה כבר מזמן לעבור רענון ובדיקה מחודשת. לבחור פרקים שבהם תהיה רלוונטיות לתלמיד בן זמננו, מזמורי תהלים מוכרים שנמצאים בתפילה, פרקים המופיעים בהפטרה וכדו. ולצמצם את היקפים החומר הגדולים, המיותרים והלא מועילים. כיום בנויות הבחינות מפרק על קטע שלא נלמד ופרקי ם על החומר הנלמד. אולם גם בפרקים על החומר הנלמד מבצבצות שאלות או חלקי שאלות שהן בגדר אנסין מוחלט עבור התלמידים. מובאים לפניהם קטעי פרשנות לא מוכרים אשר הם נדרשים להבינם. כמו כן בגלל היקף החומר הגדול רוב המורים לתנ"ך מוותרים מראש על פרקי לימוד בנביאים ראשונים, ואף הם משמשים עבור התלמידים כאנסין. כך שמבחינה אמיתית היקף האנסין בבחינת הבגרות בתנ"ך הוא למעלה מ- 50%. התלמיד מיואש כבר מראש. כי מה הסיכוי שלו להצליח, גם אם למד ושינן? הרי 50% הם בגדר תעלומה.
אף הדרישה לזכור את הפרשנות בע"פ מיותרת. מדוע התלמידים צריכים לזכור רמב"ן בעל פה? מדוע לא יחזיק התלמיד חומש פתוח בבחינה וידרש להבין את דברי הפרשן מתוך הטקסט? במקום להביא את התלמיד לרמת בקיאות, היכרות והתמצאות בתנ"ך. התלמידים נדרשים רוב זמנם לדקדק בהבדלים שבין רש"י לרמב"ן, אך לא מתוודעים לתוכנן של ספרים שלמים בתנ"ך, אשר כ"כ רלוונטיים לתקופתנו. כספרי עזרא ונחמיה.
בוגר החינוך הדתי צריך להכיר את התנ"ך, להתמצא בו (מבחינת התכנים שבו) להיות מסוגל לקרוא נכון את הטקסט. צריך להיות מסוגל להבין פרשנות בכוחות עצמו. אבל בעיקר צריך להזדהות עם המסרים שבו. ואם לא השגנו את המטרה האחרונה הרי שפספסנו את העיקר.
בתוכנית הלימודים החדשה, אליה מחכים ומצפים מורים רבים, יש לשים כמטרה מרכזית את הזדהות התלמידים עם ספר הספרים. על מנת ליצור את ההזדהות יש להשתמש גם בשיטות הוראה לא קונבנציונאליות ובשיטות הערכה חילופיות. אין למדוד רק כמה רמב"ן יודע התלמיד בע"פ אלא גם עד כמה הפנים את מה שלמד. שכן אינו דומה התנ"ך (ובכלל זה גם התושב"ע והמחשבת) למתמטיקה או למקצוע נלמד אחר.
לשמחתנו בשנים האחרונות חלה פריחה מחודשת של לימוד תנ"ך אך זה נעשה, מחוץ למסגרות החינוכיות הרשמיות, במדרשות השונות ובקבוצות לימוד שונות. החינוך הממ"ד אשר לימוד התנ"ך היה צריך להיות בראש שמחתו - מחמיץ כל שנה מחדש ולא לוקח חלק בפריחה זו. ולנו המורים לא נותר אלא לכבוש את עלבון ספר הספרים - עלבוננו, ולהתכונן לקראת שנת הלימודים הבעל"ט בהרגשת הייאוש של קהלת "מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש"
הכותבת מלמדת תנ"ך בבתי ספר למעלה מעשרים שנה