פשט
"ניר, נו מתי תתחתן? אני לא הולך ונעשה צעיר יותר.." (סבא בארוחת חג).
הזן התוקפני מכולם. אצלי זה סבא שמידי מספר שבתות מפטיר את המשפט הנ"ל תוך ציפיה דרוכה לתשובה (ולאכזבה שבעקבותיה). אז זהו, שהוא יודע שאני יוצא. אבא סיפר לו הכל. על א', על ב' וגם על ג' שלא רציתי שידע. אבל למרות זאת, הוא חושב שלשאול מידי פעם גם אם לא יעזור, בטח שלא יזיק. למה זה כ"כ דחוף לו? אולי זה הגיל. ואולי זה העובדה שכל שבוע, נכד של חבר אחר מתחתן. ואולי הוא סתם רוצה להשוויץ. כן, להשוויץ בהצלחתו כסבא בפני משה-יין מהאצ"ל, הרב סילבר מבית הכנסת ודודה נעמי מארה"ב. וכמו שאמרתי, הוא יודע שאני רוצה, הוא יודע שאני יוצא אבל הוא, לפעמים אני חושב שהוא רוצה שאני יתחתן יותר ממני ולעזאזל עם הרגשות והנימוסים. "אז איך אמרת שקוראים לה ?"
רמז
"בגילך כבר הייתי נשוי עם ילד.." (אבא, מתישהו בחג).
צהרי חג. שני קפה שחור, הרבה עיתונים במרפסת ודו שיח שקט. "בגילך" אני מתחיל לספר איזה חכמה שנונה ומיד לפני שאני מסיים, אני שומע את "בגילך.." נוסח אבא. שומע ומבין מיד את הנמשל - "תתחתן!". אז נכון, השורה התחתונה שלו ברורה. הוא באמת רוצה שיהיה לי טוב בדרך שלי אבל מאידך הוא אמנם לא יודה בכך לעולם, אבל הוא רוצה שאמצא כבר. שאפסיק לזרוק, להיזרק ופשוט אתחתן. הוא לא מכיר אותי יום. וגם לא שנה. ומזמן הוא הבין שדיבור אלי בנוסח של דרישות וציווים מניב את ההפך, אז הוא עבר לרמיזות. חצי מילה, רבע משפט. מין שפה שרק שנינו מבינים.
אז רע זה לא גורם לי להרגיש, אבל "מאכזב" כן. והעצוב מכל שלפעמים אני חושב שהלוואי שהייתי יכול להגיד שבטוח אהיה שונה, שלא ארמוז, או אלחץ. אבל המציאות מראה שאם שנינו נעקצים ע"י יתושים (בניגוד ליתר בני המשפחה), אוהבים את אותו אוכל קר ורוטט (דג מלוח) ונראים לגמרי אותו הדבר אז התפוח, כנראה לא ייפול רחוק מהעץ. אם ייפול בכלל.
דרש
"אתה יודע, אומרים שהכי טוב להתחתן צעירים.." (אמא כל שבועיים וחצי).
הלחוצה מכולם היא כמובן אמא. בניגוד לזכרים במשפחתי אמא זוכרת מה זה להיות רווקה, דתיה ולחוצה. וגם העובדה שהבן של ברוריה מריקודי עם התחתן לפני חודש "בגן התלתן" ("מקום מקסים, כדאי לך לבקר!") ואורי, הבן של השכנים, כבר נשוי מספר שנים "למישהי שהוא הכיר בצבא", לא עוזרת במיוחד להקל לה על הלחץ. אז לחוצה היא מאוד. כמו כולם, בעצם.
רק שלזכותה נאמר: שבניגוד לאבא וסבא, היא הכינה שיעורי בית. כן, היא הכינה שיעורי בית והבינה שדיבור ישיר אלי בנושא מניב עצבים ורמזים מולידים דיכאונות. אז לאחר דיון מעמיק עם הטובות שבחברותיה (=כל קבוצת המתחילים בריקודי עם) היא החליטה לנהוג בגישה שלישית - ציטוט מאמרים על חדוות הנישואין והזוגיות מתוך כוונה שהתת-מודע שלי ישתכנע בנכונות וצדקת הנישואין מה שלשיטתה, כנראה יגרום לי להפסיק לפסול על "היא גבוהה/ נמוכה/ רעשנית מידי".
אז זהו, שהשיטה שלה, יותר משהיא לא עובדת, מתמיהה, כי גם אם אני יכול להבין את הרמזים של אבא והלחצים של סבא, קשה לי לראות מה הקשר בין המאמרים שהיא מביאה לי לזוגיות. וגרוע מכך, אני מתחיל לתהות ביני ובין עצמי לאיפה נעלם - "אז, מה שלום X?" הישן והטוב..
סוד
"אתה יודע ניר, לפני כמה שנים, חלמתי שה-ש-נ-ה אתה מתחתן.." (בטוח סבתא אמרה לי פעם).
אצלי זו סבתא שאצלה, אני מבין את הלחץ. הבריאות כבר לא משהו וגם הרגליים כבר לא מה שהיו פעם. היא ממש רוצה לראות נינים מהנכד הבכור וכל יום שעובר, לא עושה לה (או לרגליים) טוב. לפעמים אני תוהה אם הדודים החרדים מספרים לה סיפורי אימה על הנוער הדתי ההולל בירושלים ("שמענו עליכם, רק דייטים יש לכם בראש!") ועד כמה הבת הבכורה (אימא שלי), מספרת לה על עלילותי. עלילות שבמקרה הטוב נשמעות לה כמו הטלנובלה שנהגה לראות ובמקרה הרע..
וגם היא כמו כולם, רוצה בטובתי ומנסה את מזלה איתי בדרך שלה: מתפללת, מברכת, נפגשת וגם נוסעת לקברים וצדיקים ממינים שונים. כן, קצת עצוב לי שנורא קל לצחוק עליה, על חלומותיה ועל השין השורקת, אבל בת'כלס אני מודה שגם אני לא יכול להחזיק את מגן הציניות שלי יותר משניה מול סבתא עגלגלה, בת 50+(נכדים) שבמבטא כבד ואמונה תמימה מספרת לי שהיא שהיא פגשה איזה רב מסתורי בעמוקה שסיפר לה "שעוד השנה אחד הנכדים שלך ימצא את זיווגו משמיים" ופולט בקול מבויש משהו:
"במהרה בימינו, אמן ואמן."