את שישים הדפים הראשונים קראתי במהירות. הקצב, הציניות, העוקצנות, משחקי המילים והנושא - כל אלה גרמו לי לא להניח את הספר מהיד. ביד אמן משרטטת אמילי עמרוסי את סיפורה של נעמה, מתנחלת צבעונית ולא כ"כ מצויה מהיישוב אל-רום שבבנימין, ודרך סיפורה של נעמה מובאים סיפוריהם של כל תושבי היישוב.

עמרוסי, תושבת היישוב טלמון, היתה דוברת מועצת יש"ע בזמן ההתנתקות. היא אולי אחרת, אבל בהחלט משלנו. מתוקף תפקידה הישן-חדש היא לא חוסכת את שבט לשונה מתופעות רבות האופייניות ליישובים הומוגניים שפורחים ביהודה ושומרון, לרעה ולטובה. הטיפוסים המוכרים: הדוס, הביניש, הפאנאט עם היקב, השמנה, הרכלנית ובעל המכולת, הרכילות הבלתי פוסקת, "האח הגדול" שהיישוב חי בו, ההסתכלות על בטנן של הנשים כל שני וחמישי, התחרות הבלתי פוסקת על נקיונות הפסח ועוד. לעומת זאת מצויים הגמ"חים הבלתי נגמרים, העזרה ההדדית וחיי הקהילה, היחס הטוב לאלמנה ולערירית. אהבה וביקורת משמשים כאן בערבוביה.


נעמה, גיבורת הספר, עוסקת בצילום ונשואה לעמי השתקן. היא במירוץ אינסופי אחרי ההריונות, העייפות שאחריהם, הילדים, העבודה, ניקיונות הבית, והיא גם בורחת מהשכנות שיודעות הכל. מה מנסה עמרוסי לספר לנו בתיאור החיים המוכר והפשוט הזה? האמת - זה לא בשבילנו, אמנם אנחנו אוהבים לקרוא ולצפות בעצמנו, אבל עמרוסי סך הכל רוצה לספר לחילונים התל-אביבים - "היי, גם אנחנו נורמלים. אנחנו חיים בדיוק כמוכם, אנחנו פשוט גרים בצד השני של הקו". לא קל לעזוב את תפקיד הדוברת. גם אם ב"תריס", היא בתפקיד הצלמת.


למרות החיים הפשוטים והחדגוניים לכאורה, נעמה, שמתבוננת באנשי הישוב מבעד לעדשה, בוחנת את הדברים מזווית אחרת, ושם ישנם מתחים וקונפליקטים רבים. היחס להתנתקות (הגירוש לפי תושבי אל-רום) ולאירועי עמונה שתמיד עומדים ברקע (ומי שלא מתנחל לעולם לא יבין את זה); היחס לערבים מהגבעה ממול; הפחד לנסוע בכבישים; הפער הבלתי-פוסק בין הרצון למצוא חן בעיני השמאלנים-ורגנים-תלאביבים-נראים-מעולה (הן בטח חושבות שאני מהמתנחלות האלה שיש להם עשרה ילדים, שתלך לעקור איזה עץ זית של פלסטיני), לבין ההתנשאות עליהם (סלט של שמאלנים), וכדו.

עמרוסי לא עושה חשבון לאף אחד, ועל כן תריס איננו ספר מגזרי עדין שגיבורתו היא מתנחלת רומנטית. היא משתמשת בשפה בוטה (למשל, בקשר להנקות), לא מצנזרת קללות (שחילונים משמיעים), ובכלל נדמה שהיא נכנסת חזק בכל מה שהיא חושבת שצריך לטלטל. כאילו רצתה לומר - "זה אנחנו, ככה אנחנו חיים. לטוב ולרע. אין מה להסתתר. זה קורה כל הזמן, אני פשוט מציפה את זה למעלה".

אך כמו לכל ספר טוב, יש בו גם חסרונות. הספר קופץ מסיפור מסגרת לסיפור תוכן וחוזר חלילה ללא הרף. תוך כדי סיפור משנֵה נכנסים עוד סיפורי משנה, והמישמש חוגג. לזכותה של עמרוסי יש לומר שהיא לא מאבדת את הסיפור המקורי, והקורא יודע תמיד לאן הוא חוזר. גם הממצא הבריאותי שעל סיפורו עומד הספר, מפנה את מקומו בסוף הסיפור למען סיפור אחר יותר נחשב. חבל, כי היה אפשר לסיים אחרת.

אבל למרות כל החסרונות (שמבקרי תרבות תושבי יש"ע לא התייחסו אליהם בכתבותיהם...), טוב שספר כזה נכתב. המתנחלים מוצגים שם לראשונה בספרות כבני-אדם ולא כמפלצות, וכמו שחגי סגל כתב - אם יהיה משהו שיעצור את הפינוי הבא, זה יהיה הספר הזה.


תריס, אמילי עמרוסי, הוצאת זמורה-ביתן