הסטודנטים הדתיים הנמצאים בחברה חילונית מתירנית אך מתעלמים מכך, ושומרים על תומתם וקדושתם, הם דוגמא וסמל להצלחת החינוך הדתי. אותו סטודנט דתי המדבר עם חברתו החילונית ללימודים, לכאורה בחופשיות רבה, אך למעשה מתוך מודעות עצמית ומשמעת עצמית של ברזל, מראה את כוחו הגדול של החינוך הדתי לאומי. כוח שמתעלה על כל מה שמשיגים ומחשיבים במסגרות חינוכיות אחרות כמו החינוך "העצמאי". אותו סטודנט הניצב ליד עולם חילוני פתוח ומתירני, ובכל זאת מתעלם ממנו ולא נותן לו שליטה עליו, מראה עד כמה לחטא אין שליטה עליו. יש יצר הרע ולעיתים יש גם נפילות, אבל הצעירים הדתיים באוניברסיטה מתנערים מן הנפילה, וחוזרים לשליטה עצמית, ולרוגע של קדושה שאין לחטא שליטה עליו.
זוהי ההצלחה האמיתית של החינוך הדתי לאומי, וכמו כל הצלחה אמיתית אחרת של החינוך הדתי לאומי היא לא מתבטאת ברעשנות או בצעקנות, אלא להפך, בשתיקה ובדממה. הסטודנט הדתי מקיים אורח חיים של גבורה כפי שמכנה זאת הרב סולובייציק ולא של כוח גרידא. אורח חיים שבו המאבק איננו עניין להתהדר בו או קרדום לחפור בו, אלא מתקיים בסתר ליבו של האדם בהווייתו הפנימית. זוהי הגבורה האמיתית של האדם, וזוהי גבורתו של הסטודנט או הסטודנטים הדתיים כפי שהם חיים היום באוניברסיטאות.
חוסר האמון של הרב יונה גודמן בסטודנט הדתי מעציב. למעשה זהו חוסר אמון בחינוך הדתי לאומי. במקום לראות את הצלחותיו ואת עוצמתו הלא רגילה של הצעירים הדתיים, ולהבין כיצד זה נובע מתוך החינוך הדתי, מתמקד הרב יונה גודמן במקרים השליליים, שאכן קורים, וסביר להניח שגם יקרו בעתיד. בכך זונח הרב יונה גודמן את דברי הרב קוק בערפילי טוהר: "הצדיקים הטהורים - אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק, אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה, אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חכמה".