כשקראתי את ספרה החדש של עדי דוד, נדמה היה לי כי דוד מנסה להעביר את אותה החוויה רק לילדים. ובעצם למה לא, האם לא נעדיף שילדינו יחליפו את מושא הערצתם מיהודה ונינט באבי האסירים?
הספר מלווה את ציון, תלמיד בית ספר, המסייר בירושלים יחד עם בני כיתתו ומחליט לפרוש באמצע מהקבוצה ופוגש בדרכו דמויות שונות, המספרות לו על המפגש האישי שלהם עם ר אריה לוין. כך הוא פוגש את אסירי המחתרות המספרים לו על ביקוריו של ר אריה בבית הכלא וכיצד הצליח למנוע את מותו של לוחם לח"י הנשלח לגרדום ע"י המרת עונשו במאסר עולם.
גם פועלו בנושא הצדקה לא נפקד מהספר, ובמתק שפתיים מצליחה הכותבת להעביר ערכים כמו נתינה, מתן בסתר וענווה בבהירות ובנעימות.
בכדי לצמצם את פער הדורות בין התקופה בה חי ר אריה לוין לבין קהל היעד של הספר, הדור הצעיר, את הספר מלווה גם מילון מושגים המכיל הסברים קצרים על תופעות ואירועים שכבר אינם. כך זוכה מנרות הנפט לביאור: "מנורות שהאירו באמצעות נפט שבער בהם" - עכשיו נשאר רק להסביר לילד למה הם פשוט לא הדליקו את הפלורסנט בחדר, או השתמשו באור של הפלאפון.
אומנם סיפור המסגרת של העלילה לא ממש דידקטי, ומתחיל בכך שגיבור הסיפור מחליט לפרוש ככה סתם באמצע הטיול השנתי מהקבוצה ולחפש לעצמו הרפתקאות. אך המסרים המסתתרים מבין דפי הספר, וההזדמנות להכיר את דמותו של הצדיק שווים כל שקל.
אריה ברחובות ירושלים, עדי דוד, בהוצאת בית המלמדים