פרשיות השבוע

דתיים-לאומיים עבי שפם וכרס, שהזכירו השבוע את הביטוי "מצות היום" תוך כדי גיחוך קולני, התכוונו כמובן למנגל המסורתי של יום העצמאות. אבל נראה שבמקביל למנהג הבלתי-מעורער הזה, התפתח מנהג שגם הוא חלק מבלתי נפרד מהליכות החג: להיתקע בפקקים. למצוא את עצמך, באופן מפתיע, נוסע בכביש שעוד הרבה אנשים החליטו לנסוע בו גם הם. בעוד מנגל הוא מנהג חביב שעם ישראל קיבל על עצמו, ואם כן בוודאי יש בו טעם נסתר (שאין לו קשר, כמובן, לפסוק מהפטרת יום העצמאות "עוד היום בנוב... ינופף ידו"; סביר להניח שאילו הרבנים הראשיים בזמנו היו יודעים שהפסוק הזה יהפוך לבדיחה גרועה למדי, שתצא לכולנו מהאף - הם היו בוחרים הפטרה אחרת), המנהג להיתקע בפקק הוא דרך נפלאה לציין את יום הקמת המדינה. לעמוד במקום, לראות את כל המכוניות שמקיפות אותך מכל הכיוונים, כל כך הרבה אנשים במקום אחד, לקלוט שלפני פחות ממאה שנה בסך הכל, לראות שני יהודים שאינם קשורים זה לזה בכביש אחד היה מחזה נדיר, ומתוך כך להודות לקב"ה על גאולתנו ועל פדות נפשנו. שאי סביב עינייך וראי, כולם נקבצו באו לך.

גם השנה הוציאו גורמים שונים (קוממיות, אור עציון ועוד) סידורים חדשים ליום העצמאות וליום ירושלים. המדור תוהה האם יש בכך צורך, כי ממילא את מה שכתוב באותם סידורים, אפשר למצוא גם בסידור "רינת ישראל", שבסופו של דבר הוא זה שקבע את הנוסח המקובל בקהילות ישראל (כלומר, ביום העצמאות עושים את מה שכתוב ב"רינת ישראל", וביום ירושלים לא יודעים מה לעשות כי ב"רינת ישראל" לא הבהירו מה סדר התפילה ביום זה, אז גם לסידורים החדשים אין כל-כך השפעה בעניין), ואת המאמרים שמצורפים לנוסח התפילה אפשר לפרסם גם בלי נוסח התפילה. מצד שני, כיוון שבמשך מאות שנים יצאו מחזורים רבים לראש השנה, יום כיפור ושלושת הרגלים, ואף לא מחזור אחד ליום העצמאות ויום ירושלים, צריך להדביק את הפער. אז אולי זאת הסיבה להוציא את המחזורים האלה כל פעם מחדש.

מנחה קבוע

מי שצפה בטקס חלוקת פרס ישראל ביום העצמאות, מן הסתם הופתע קצת לראות שם את גקי לוי בעמדת המנחה, לצידה של יונה אליאן. כמה שבועות אחרי שהוא הופקד על הנחיית חידון התנ"ך הארצי, כנראה כדי להפוך אותו לקצת יותר מעניין, הוא הגיע גם לטקס פרסי ישראל - אולי בשביל אותה מטרה: להפוך טקס רשמי, שבו מחלקים פרס לאנשים שידוע מראש שהם הזוכים בפרס, לאירוע שיש בו קצת עניין. לאירוע שמי שצופה בו, עושה זאת מפני שבאמת יש סיבה לצפות בו, ולא מפני שבכל הערוצים האחרים משדרים שוב את "הלהקה". אולי מפני שחסרים אנשים שמשדרים רצינות וממלכתיות, ומצד שני משתייכים לעולם ההומור, גקי לוי מילא פעמיים תוך חודשיים את המשבצת הזאת. מה שאומר שבשנה הבאה הוא בטח ינחה גם את טקס הדלקת המשואות בהר הרצל, קבלת הפנים בבית הנשיא ומפגן חיל האוויר.

על כל פנים, בטקס חלוקת פרסי ישראל התשס"ט, גקי לוי הוסיף גיוון להנחייה, אבל מקבלי הפרס עצמם היו כולם חילונים אשכנזים.

שכוייח השבוע מוענק לספיר מלכא, חתן התנ"ך העולמי הטרי, אבל גם לכל שאר המתמודדים, בעיקר אלו שבאו מהתפוצות; הם ידעו מראש שאף אחד מהם לא יזכה, כי חתן התנ"ך הוא תמיד ישראלי, ובכל זאת הם השקיעו בלימודים וגם הגיעו במיוחד לארץ, לתקופה ממושכת שבה אתה צריך אזניות עם תרגום סימולטני כדי לתקשר עם הסביבה, כדי להשתתף בחידון. המדור מעניק להם את מלוא הנקודות.

בהזדמנות הזאת, אגב, המדור מודיע לחברת "סלקום" כי הוא הולך לתבוע אותה. הבטחתם במפורש: "כל התוצאות, מכל המשחקים, בזמן אמת"; אז למה עד עכשיו לא קיבלתי שום עדכון על מי שזכה בחידון התנ"ך?

הערה אחרונה על תל אביב

מכיוון שדיברנו מספיק על יום העצמאות, ובשבועות האחרונים גם דיברנו מספיק על חגיגות המאה לתל אביב, אז רק נזכיר בקצרה שלמרות הסטיגמה החילונית על העיר, ולמרות הנטישה של הדתיים בשנים האחרונות, בכל זאת מארגני טקס הדלקת המשואות (בסימן 100 שנה לתל אביב, כמובן) מצאו לנכון לתת שתי משואות לדתיים של תל אביב - לחזן חיים אדלר, ולאולפניסטית מיכל מירון. אז כנראה שעדיין החיים הדתיים נחשבים חלק בלתי נפרד מהעיר; נקווה רק שהם לא ישארו שני הדתיים האחרונים שם.

ותהייה קטנה לסיום

פסח, אחר כך יום השואה, אחר כך יום הזיכרון, יום העצמאות - אנשים ממשיכים לשיר/לשמוע/להשמיע את "והיא שעמדה" של יונתן רזאל ושוואקי גם אחרי שהוא מיצה את עצמו, בטענה ש"זה ממש קשור להיום", ובכך - למרבה הצער - הם הופכים אותו לאט לאט משיר מדהים לשיר שנמאס כבר לשמוע אותו. כבר בפסח אנשים התחילו להרגיש שהוא יוצא מכל החורים של המצה, ועם הזמן המצב רק מחמיר. והתהייה: האם גם בל"ג בעומר יגידו שזה ממש קשור? וגם ביום ירושלים, ובשבועות? ומתי יגיע כבר אירגון הנשים שידרוש להפסיק לשיר את השיר הזה, כי מי זאת "היא שעמדה", ולמה היא זאת שצריכה לעמוד בכל דור ודור, בזמן שהגבר יושב?

בברכת עם הנצח לא מפחד משפעת החזירים.