הפעם האחרונה שבה קראתי בקול הפטרה בבית הכנסת, לפני הקהל, הייתה בשבת החתן שלי - לפני יותר מעשר שנים. עשיתי זאת אז אחוז חלחלה ומתח, לא פחות משהייתי בבר המצווה. יחד עם גדליק מולד, בחור צנום וקטן ממני בשנתיים, שלמד איתי אז בישיבה, "חרשנו" את ההפטרה חודשים לפני החתונה כדי שלא יהיו פאדיחות. בסופו של יום צלחתי את העניין בהצלחה, ולא זו בלבד אלא שאפילו אחד מקרובי משפחתי החמיא לי (פעמיים!) באומרי כי אני קורא יפה מאוד. הייתה זו חוויה מתקנת להערה מעליבה שקבלתי בכיתה ה מהמורה שלימד אותנו בבית הספר לקרוא את טעמי המקרא. באחד מהשיעורים הוא אמר כי הקריאה שלי נשמעת כמו נעירת חמור. תסביכים, כך מתברר, נוצרים לרוב מהערה אקראית. ממבט עיניים מיותר.
לפני כמה שנים התחוור לי כי השיעורים עם גדליק נשאו ערך מוסף: אני יודע לקרוא לא רק את הפטרת שבת החתן שלי, אני אפילו יודע טעמים! מאז סיגלתי לעצמי מנהג שבו מידי פעם, בעיקר בין מנחה לערבית של מוצאי שבת, הייתי יושב בבית הכנסת וקורא בנביאים עם טעמים.
אני חושב שמאז החתונה ועד היום הציעו לי אולי שלוש פעמים לקרוא הפטרה. את כולן דחיתי. מאחר ואנו ממשפחת כהנים, לרוב אני מוצא את עצמי עולה לתורה ב"ראשון", והאמת היא שאין לי בעיה עם העניין. אדרבה: הדבר רק חסך לי התמודדות עם הפחד מקריאת הפטרה בציבור מתוך בחירה; פחד שנובע בעיקר ממשוכה ששמה "זרקא סגול". עם כל החזרות, השינונים והלימודים, עד היום לא הצלחתי לקלוט כיצד יש לנגן את שני הטעמים הללו בצורה נכונה. "זרקא סגול" כ"כ הפחידו אותי עד שהתחלתי למיין את ההפטרות לשני סוגים: אלו שיש בהם "זרקא סגול" ואלו שמהן הם נעדרים. ההפטרות השייכות לקבוצה השנייה, כך התחוור לי, הן מיעוט בולט, אולם הדבר לא מנע ממני לפתח תקווה כמוסה בכל פעם שהגיעה שבת עם הפטרה שכזו: אולי הפעם יפנה אלי הגבאי ויציע לי "מפטיר"? על ללכת ולבקש בעצמי אין בכלל מה לדבר. תסביכים, כבר אמרנו?
לפני שבועיים, בשבת חוה"מ פסח, נגש אלי הגבאי בבית הכנסת ושאל: "מפטיר?". בקשתי ממנו חמש דקות בשביל להרהר בעניין, וזאת למרות שלא נדרשה לי יותר מדקה בכדי לאשש את שזכרתי: ב"חזון העצמות היבשות" (הפטרת שבת חוה"מ) ישנם שלושה צמדים של המפחידים האלה, "זרקא סגול". הגבאי המתין לתשובתי, והסירוב להצעה כבר עמד על השפתיים. מחשבות התערבלו. פחדים קמאיים זחלו מעומק הבטן. פתאום הבנתי כי בפני יעד מבוצר הדורש כיבוש. כיבוש הפחד האישי שלי.
בדרך לנטילת ידיים של "ברכת כהנים" ראיתי את עיניו השואלות של הגבאי. מצאתי את עצמי מסמן לו בראשי תשובה חיובית, ובמקביל שומע בתוכי את הקול הקטן והמעצבן שאומר לי: "אדיוט! מה אתה חושב שאתה עושה?!". הגבאי שכמו שמע את שהתחולל בראשי, נסה לנחם אותי, כמה דקות מאוחר יותר. "יש לך המון זמן להתכונן", אמר. "יש גם "הלל", שיר השירים וגם קריאת התורה". נו טוב...
רוב קריאת התורה עברה עלי בניסיונות חוזרים ונשנים לשחזר את המנגינה הנכונה ל"זרקא סגול". כשנסגרתי סוף-סוף על משהו (שללא ספק היה רחוק מהמנגינה הנכונה...), הייתי טרוד בלא לאבד את ההישג. במקביל התחלתי להעביר את עצמי סדנא של תרפיה עצמית: "הרי לא כולם קוראים מושלם הפטרה", חשבתי. "הרי הרוב די מזייפים. וחוצמזה יש את האתנחתא שאתה עושה מעולה, אז מה הבעיה שלך? אם למישהו תהיה בעיה עם הקריאה שלך, זו הבעיה שלו! לך יש מטרה, פחד לכבוש, וזה הדבר היחיד שמשנה!"
הקול שלי רעד כבר בברכות. אני גם יודע שאף "זרקא סגול" שלי לא היה נכון. (במנגינה הנכונה והמדויקת נזכרתי רק כמה ימים אחרי כל האפיזודה, אבל זה כבר לא היה משנה). כשתפסתי סוף סוף תנופה עם הקריאה נותרו לי רק שני הפסוקים האחרונים. אני רק זוכר שחשבתי לעצמי שזה נגמר מהר מידי. כשירדתי מהבמה לא זיהיתי מבטים חריגים. העולם המשיך בשלו, התפילה התנהלה הלאה. "שכוייח" בודד מפה ומשם. עניין שבשגרה. פני חתומות אבל בפנים חגיגה! תחושה שאין משהו שישווה לה. כולה הפטרה, אבל חתיכת מסע בנפש.
ההפטרה הזאת הזכירה לי כי רובנו עומדים על הרציף בתחנת הרכבת של החיים. רכבות חולפות על פנינו כל העת. מעטים מעיזים לקפוץ ולעלות על אלו שמרחיקות לכת. בטוח הרבה יותר להישאר על הרציף, במקום המוכר והידוע. חלק אפילו פותחים באסטה והופכים את הבינוניות לסוג של אידיאל. רובנו עולים במהלך חיינו על רכבת זו אחרת. לפעמים מתוך כורח המציאות (זוגיות, פרנסה, משפחה), לעיתים מתוך בחירה (ניסיתם פעם צניחה חופשית?). לרוב מדובר ברכבות פרבריות. כאלו שלא מתרחקות יותר מידי מרציף הבית המוכר. סוג של חוויה שמעשירה את המציאות, אבל לא בהכרח משנה את הנפש.
מעטים בלבד עולים על הרכבות הבינעירוניות, אלו שמתחילות מסע במקום מוכר ובטוח, ומסיימות במקום אחר לחלוטין. מקום של התחלות חדשות, עוצמות רעננות ותובנות מצמיחות.
בימים אלו מתכונן א, חבר טוב שלי, יחד עם משפחתו לקראת יציאה לשליחות באחת מארצות צפון אירופה מטעם המרכז לשליחות ציונית דתית. לא ורעייתו שלושה ילדים, עבודות טובות שהם אוהבים וחיים נוחים למדי. הם יוצאים לשליחות כדי לתת מעצמם, אבל לא פחות מכך כדי לקבל (ואין הכוונה לרכישת שפה נוספת, למעמד בקהילה או למשכורת טובה יותר). הם עוזבים לפחות לשנתיים (שני זוגות השליחים הקודמים סגרו שם חמש שנים כל אחד בתורו) לארץ זרה, קרה ומנוכרת, עם שפה לא ממש אטרקטיבית. לא ברור להם מה העתיד צופן בחובו. האם הם יסתדרו וימצאו עבודה לכשיחזרו ארצה? האם הילדים יתאקלמו? ומה לגבי המרחק מהמשפחה, מהארץ, מהחברים? הכל קשה, מתערבל, לוטה בערפל. ויחד עם זאת דבר אחד כן בטוח, והוא שכשהם יחזרו הם כבר יהיו במקום אחר לגמרי. מקום טוב, מבוגר וחזק יותר. הם עלו על הרכבת הנכונה.
איתמר מור, עורך עלון "השבת", המאמר עתיד להתפרסם בגליון השבת הקרוב.