הכיבוש מצחיק

כל בר דעת ביישובי יהודה ושומרון יודע היטב, שכדי להצטרף למועדון היוקרתי של ההתנחלויות, חייבים שתהיה ליישוב גבעה, או מאחז, או חווה, או קרוואן דלוח וכמה תרנגולות רעועות סביבו, הרחק מהיישוב ובתיו. מדובר במשהו לא לחלוטין חוקי וגם לא לחלוטין בלתי חוקי, אזור דמדומים משפטי, אפור ומטושטש. לאף אחד לא ברור מי הקים את הגבעה ולאיזה צורך, ותמיד כשבודקים במפות מגלים שהדיו שם נמרח לגמרי או שהקיפול של המפה נפל בדיוק עליו ועכשיו יש שם חור. גם החברה במשרד השיכון ובמשרד הביטחון לא סגורים מה המעמד החוקי של הגבעה, ואומרים שזה מחכה להסדרה של היועץ המשפטי או מה. על כל פנים, יתרונו של מאחז כזה בכך שהוא מאפשר לכל הפריקים/ ניו-אייגים קיצוניים/ חסידים מסוגפים למצוא לעצמם מפלט מהקונצנזוס הדתי-לאומי החונק, ובמקביל מאפשר לגדעון לוי ולצלמי התקשורת הסמולנים שלו לתפוס לוקיישנים מרהיבים של נוף הררי-מדברי, המשמשים כרקע מהדהד לנער-גבעות כלשהו, פרוע ומשולהב, שטלית הצמר הלא-מכובסת שלו עשתה בו שמות.

גם לגבעת החומוסים יש גבעת בת שכזו, ושמה בישראל גבעת החומוסמוסים. היא כל כך דמדומית, שלא לכולם ברור אם היא בכלל קיימת או הזיה (מה שאכן אפשרי, בהתחשב בשמועות הנפוצות אודות העשב המתוק). יש אנשים על הגבעה שטוענים שהיא "אגדה סטלמנטית" (המקבילה שמעבר לקו הירוק ל"אגדה אורבנית"), ושיש לה אפקט תודעתי עצום על הערבים בסביבה, הנסוגים מגשת. אבל האמת היא, ואת זה אני אומר לכם בתור מספר יודע-כל, שגבעת החומוסמוסים אכן חיה ובועטת. מי שהקים אותה לפני שנים רבות הוא לא אחר מאשר שמיל שהיה פריק פורק עול בטרם הפך למזכיר המהוגן של גבעת החומוסים. שמיל הקים את הגבעה בתור מתנת נישואין לאשתו הצעירה, ובנה לה עליה בית חלומי מעץ, המשקיף אל ההרים המתונים הנמוגים בואכה ים המלח. אבל זה היה בשנות השמונים, כששמיר היה ראש ממשלה והליכוד היה בשלטון. עשרים שנה אחר כך, לעומת זאת, כשהשמאל עלה לשלטון והקפיא את הבנייה, פרחו שם עשרות רבות של בתים מאבן מקומית.

לא קל לתקשר עם החומוסמוסים. לפעמים נדמה לך שהם פשוט רוצים למצוא קונכייה של שבלול בשדה, לדחוק את עצמם איכשהו לתוכה ולהישאר שם עד ביאת גואל צדק. בגדיהם של החומוסמוסים כאילו נשלפו מקולקציית החורף שעבר של גנין, נשלחו כתרומה לפלשתינים שאיבדו את בתיהם במלחמה האחרונה בעזה ונגנבו על ידי המתנחלים שחמדו אותם. ידיהם של החומוסמוסים קשות ומאובקות, והם עוסקים בעבודות כפיים לרוב: גינון, נגרות, בנייה באבן, מסגור, או ציד עיזים בטבע. חומוסמוס לעולם לא ינופף לך לשלום בשמחה ובנפש חפצה, אלא ישפיל מבטו ויקמוץ גבותיו. אם נחה עליו הרוח הטובה, ינהם לעברך אגב אורחא. זוהי ברכת השלום שלו. נהם גם אתה לעברו בנימוס מאופק והמשך בדרכך. החומוסמוסים יודעים לרכב על סוס בלי אוכף, להצית אש באמצעות שני זרדים רטובים ואפילו לעשות טיפול עשרת אלפים למנוע בצורה עצמאית. במשפחות רבות לומדים הילדים לנהוג כבר מגיל שלוש, אחרי החלאקה, והם דוהרים במהירות עם הסמי-טריילר של אבא, המשמש להעברת דירות, במעלה הטרשי של הגבעה.

עיניהם של החומוסמוסים כהות ומלאות אמת פנימית לוהטת, אותנטית ומשכנעת. כשהם מביטים בך, מחלחלת בך אט-אט ההבנה שאתה סתם בורגני ובן בליעל העסוק בפרנסה ובשאר הבלי העולם. לגבעת החומוסמוסים אין גדר. זו לא הצהרה אידיאולוגית: הם פשוט לא צריכים אותה. אם יבוא מחבל, ייצאו עליו תושבי המאחז ויביטו בו בהמוני עיניים רושפות. רק ממבטיהם הקשים ייחרב עליו עולמו וישוב לביתו אבל וחפוי ראש. מכיוון שאין גדר, והסימונים במפות נמחקו והיועץ המשפטי לא זמין כרגע, הרי שגבולות המאחז לא בדיוק ברורים, מה שהופך את גבולות הכפר הערבי הסמוך ללא בדיוק ברורים. וכמובן שדעתם של אנשי הכפר לא הייתה נוחה מעולם מן המצב.
ערב אחד ישבה מועצת חכמי הכפר הערבי, והחליטה שוואלה אי אפשר כבר עם הכיבוש הזה, ועל כן הרימו המכובדים טלפון לכמה חברים יפי נפש ועוד אי אלו אנרכיסטים אירופאים, והגיעו כולם באוטובוסים ממומנים על ידי מכונים דמוקרטיים ומרכזים לשלום, ועל גביהם שתילי זיתים עבים וטוריות של פעם, בכדי לשתול מטע ולהוכיח אחת ולתמיד של מי האדמה הזאת. מכיוון שבאותו הזמן עבדו כל גברי המאחז בעבודות הכפיים שלהם, הרחק מן המאחז, נאלצו נשות המאחז להשקיף בעיניים כלות כיצד נחמסת האדמה ועוברת לצד הפלשתיני. אך לא אנשים כחומוסמוסים ייכנעו לטרור. מששבו הבעלים הביתה ושמעו מנשותיהם כיצד נחמסה האדמה, יצאה בתגובה משלחת של חומוסמוסים אנרכיסטים ועקרה את עצי הזית עד תום, משאירה אחריה בורות עמוקים באדמה. במקביל הגיחו כמה חומוסמוסים מתקני עולם ועצי זית אחרים, ישראליים, על כתפיהם, נטעו אותם באדמה והדקו הדוק היטב, כדי שהערבים יידעו אחת ולתמיד למי שייכת האדמה הזאת. קמו בבוקר ערביי הכפר, והנה עצי הזית שלהם שרירים וקיימים. התעוררו גם החומוסמוסניקים, הביטו אל המטע והנה הוא שלם כביום נטיעתו. ובא שלום לארץ.