חייו של הגבר הישראלי מלאים במחסומים מטפוריים: מחסום המינוס בבנק שעוצר אותו מלקנות רכב שטח חדש, מחסום אשתו האהובה שעוצר אותו מלצאת כל ערב לפאב עם החברים, ומחסום נפשי שעוצר אותו מלהיות לרגע גלוי לב או לדבר על רגשות. על כן הוא עובד קשה ומנסה לחסוך כסף כדי לשבור את מחסום רכב השטח, קונה לאשתו בושם יקר במיוחד כדי לשבור את מחסום הפאב, והולך לפסיכולוג כדי לשבור את מחסום עצמיותו.
חייו של אחיו המתנחל, לעומתו, מלאים במחסומים פיזיים, כאלה שאפשר לממש בידיים: מחסום הש.ג. בכניסה ליישוב, מחסום בדרך לעיר הגדולה, ומחסומים מאולתרים שחיילים מציבים באמצע הכביש כדי לתפוס מחבלים (הגרסה של "בשבע") או נשים פלשתיניות הרות (גרסת "הארץ"). מעבר למחסומים הפיזיים סובל המתנחל גם מהמחסומים המטפוריים, בשינויים קלים: המינוס בבנק עוצר אותו מלקנות מיצובישי יד שלישית, מחסום אשתו עוצר אותו מלצאת להופעה של שולי רנד, והמחסום הנפשי שלו הוא גם מחסום דתי-רוחני, וריאציה מסובכת במיוחד של העניין.
באחת משעות הערביים האפלוליות של גבעת החומוסים, יצאנו מהבית, עמוסים בבננו הקטן, להופעה של שולי רנד בעיר הגדולה. כמדומני שהייתה זו שעה שבע בערב, שכן הופעתו של רנד אמורה הייתה להתחיל בשמונה. שעה עגולה היא זמן מספיק לכל הדעות בכדי להגיע מגבעת החומוסים לעיר. אלא שחושי הערניים בדרך כלל, שיטו בי והשכיחו ממני את המחסום הגדול והשפעתו הקטלנית על הזמן. עברנו את הש.ג. הרדום של גבעת החומוסים, התפתלנו עם הכביש עד לציר הראשי, ונסענו עליו דקות ספורות, באפלה מוחלטת של מתנחלים (יען כי הפלשתינים מפרקים את כל פנסי התאורה בדרך ומוכרים את הברזל, כי בגלל הכיבוש אין להם כסף), והנה משתרע לפנינו פקק תנועה ארוך להחריד, מפותל כנחש הקדמון, רק את קצה זנבו נראה, ופניו - במחסום הרחוק.
נאנחנו אנחה מעומק הלב והתחלנו לשיר בחלל האוטו "מה התכלית, של זה הכאב, אם לא לנענע לי את הלב". שרנו עד שנגמר השיר והתנענע לנו הלב, ואז, כאילו נענה ה לתפילותינו, זז הטור כולו מרחק של אוטו אחד (ד אמות), ונעצר שוב. מיד ידענו שבמרחק קילומטרים מאיתנו, חייל כלשהו סימן למכונית כלשהי לעבור והיא עברה. שמחנו ביודענו שעוד אדם על פני כדור הארץ יצא לדרכו החופשית. אבל אז נזכרנו בשולי רנד שכבר החל לחמם את גרונו לקראת ההופעה, ואפף אותנו ענן של צער. כמעט שנפלנו למרה שחורה, לא עלינו, ואז נזכרנו שיש לשולי שיר חזק על הנושא. התחלנו לשיר בשני קולות את "ריבונו של עולם, אם נדבר גלויות, לפעמים אין לי כוח בעולמך להיות". והנה, כאילו מן השמיים נענו לנו. בדיוק כששרנו את המילה "אייכה", זז הטור כולו מרחק של אוטו וחצי. מיד ידענו שמשאית של ערבים עברה את המחסום, ושמחנו שיצירי כפיו של הקדוש ברוך הוא זזים בעולמו כאילו אין מחר. מכוניות נאספו מאחורינו. השעות חלפו ביעף, הלילה העמיק שחור, ונחרותיו של בננו האהוב גדשו את המרחב. אי שם הבהב מסגד בצבעים ירוקים זוהרים. אי שם נשמעה יללת התן, הפוסע לבדו בין מטעי הזית ומתלולי הרי המדבר הכהים. מידי תקופה - או שמא נכון יותר לומר עידן - התקדם לו טור המכוניות, בנחישות של נחל דקיק החותר בסלע, ויודע כי באלפי השנים הבאות יהיה לוואדי איתן. השחר החוויר, ואנו התמתחנו על המושבים המרופטים והבטנו בשעון. "ההופעה של שולי הסתיימה לפני 7 שעות", לחשתי בצרידות של בוקר. "עזוב אותך", השיבה האישה, "הטיול למחסום זו אמנות טהורה, טוטאלית". כשהשמש חרכה במזרח את קצוות ההרים, יצאנו מהאוטו להפוגה ולחילוץ עצמות. לשמחתנו, עצר החייל שבמחסום מישהו ללא תעודות, שכן הטור עמד מלכת לזמן ממושך. הילד התעורר, הביא את פק"ל הקפה מהבגאז, והתיישב איתנו על האדמה שבשולי הכביש לקפה של שחרית. בצהריים התקדם הטור עוד קצת. נכנסנו לאוטו והתקדמנו גם.
שבועות וחודשים חלפו מול פנינו בלי לומר מילה. עונות השנה צבעו את האדמה הכהה בצבעים לבנים, לאחר מכן הפכו את מורדות ההרים לירוקים, ואז הצהיבו שדות החיטה. עברנו דברים ביחד, השתנינו, התבגרנו עם הזמן. יום אחד התיישב נחליאלי על האנטנה של האוטו. זרקתי עליו גרגר אדמה, והוא צייץ בשמחה וניתר אל השמשה הקדמית. "בואו", אמרתי לאישה ולילד. "הוא מסמן לנו שהגיע הזמן". נכנסנו לאוטו ואפילו התחגרנו, כיוון שאנשים שנסעו בנתיב הנגדי סיפרו לנו שבזמנו, כשהיו הם במחסום, הייתה שם משטרה ולא כדאי להתעסק איתם. נחש המכוניות החל לזחול במהירות הולכת וגוברת, והלב האיץ דפיקותיו. והנה, למול עינינו, בצבצו האנטנות הגבוהות, לאחר מכן הסככה העצומה, ולבסוף המחסום עצמו. "שכוחו וגבורתו מלא עולם", בירכתי בשם ומלכות, עיני דומעות מהתרגשות. האישה והילד מיררו בבכי של שמחה, מחובקים מאחורה. התקרבנו למחסום. חייל של צבא ההגנה לישראל במדים קמוטים ניגש אלינו. פתחתי את החלון ומיששתי את מדיו, את פניו. "היינו כחולמים", לחשה האישה מאחורה. החייל הביט בנו בהבנה, והוריד את הדוקרנים שחסמו את הדרך אל העיר הגדולה. "תודה לך", אמרתי לו. יותר מזה לא היינו צריכים. דיינו שראינו את המחסום, ונוכחנו לדעת שמי שיש לו למה יוכל לשאת כל איך. עברנו את הדוקרנים שהשתחוו בפנינו כאלומות האחים לאלומת יוסף, נופפנו לשלום לחיילים, ביצענו פניית פרסה וחזרנו, משפחה מאוחדת ומאושרת, אל ביתנו הוא מבצרנו אשר על גבעת החומוסים.
הגיג פסוודו-פילוסופי למי שצלח את מחסום הפרק האחרון
מתנחל בגיל העמידה, מורה למתמטיקה בבית הספר האזורי, מגיע עם האוטו המקומט שלו עד המחסום החדש, ומחכה שהשער ייפתח בפניו. אצבעותיו מתופפות על הפח מחוץ לחלון. השער סוף-סוף נפתח, והוא מתקרב לעמדת השמירה. עומד בה חייל, עולה ותיק מאוקראינה, עם שער בהיר קצוץ ומשקפי שמש בוהקים.
"מה נשמע, אחי!" הוא קורא לחייל, למרות שהמילה "אחי" פסה מן העולם בסוף המילניום הקודם, פחות או יותר. זה בדיוק אותו אחד שאומר "אלה, הנוער שלהם הולך לדיסקוטקים", למרות שדיסקוטק זה אייטיז לגמרי והיום אומרים פאב. "אז הכול בסדר אצלכם פה בעמדה?", הוא מזמרר. "לא, משעמם לי ואין פה yes ", רוצה החייל לענות אבל שותק. המרחק בין השניים נעשה גדול מנשוא. המתנחל פורק מהאוטו עוגה שהכינה אשתו ומיץ ענבים של פריגת למרות שהחייל היה מעדיף מרלבורו לייט וידיעות אחרונות. נשות ווטש בינתיים נושכות שפתיים מעמדת התצפית שלהן, ומסננות לעצמן ששוב המתנחל מרגיש בעל-בית על האדמה הזאת, על החיילים שלנו, על המדינה. אין להן מושג שזו הדרך שלו להתמודד עם ההשפלה שכרוכה במחסום בדרך הביתה.