הכיבוש מצחיק

אין ספק שפורים הוא אחד החגים הקשים ביותר על גבעת החומוסים. קודם כל, הוא נפתח ממש אחרי הצום המתיש, לעת ערב. כשאתם יורדים לבית הכנסת אתה שוב מתוודע לחומרת הטעות שעשית כשעזבת את ירושלים: עכשיו קוראים את המגילה? אחרי הצום?? אין כאן איזה טעות או משהו? במקום לשבת עכשיו על קפה גדול ועוגה מפנקת, אתה צריך להתמודד עם הטקסט הכי מתיש שקיים בעולם היהודי, תחרות ה-"Iron man" הדתי. מילא, אם היית יודע שבתוך שעה גמרנו עם הסיפור והלכנו הביתה, אבל בגבעת החומוסים אי אפשר לדעת. הכול תלוי בגחמות הילדים והמבוגרים הילדותיים שאוהבים להרעיש חצי שעה לכל "המן".

אתם מגיעים למטה. קהל החומוסים מתאסף בבית הכנסת וגודש אותו עד תום. אין מקום לנשום. הרב, מאושר עד קצות זקנו, נושא דרשה פורימית שכבר שמענו בשנה שעברה ובזו שלפניה ובזו שלפניה. כולם רעבים. אחרי שהם שוב מבינים לעומק את המשמעות של פורים, ולאחר תפילת ערבית קצרה, מתחילה הקריאה.

נבהיר: מדובר באחת המצוות הקשות. הבן אדם לא שתה מאתמול בערב. כל מה שהוא רוצה עכשיו זה לשתות ולנוח, אבל תוכנית הריאליטי היהודי נותנת לו משימה: קודם תקרא מגילה, אחר כך מים. אז הוא באמת מקבל על עצמו לקרוא את המגילה וללכת, אבל המנחה של הריאליטי מסמן לו עם האצבע: חכה, יש כללים איך לבצע את המשימה הזאת: אתה חייב לשמוע כל מילה שיוצאת מהפה של הקורא. כל מילה. פספסת מילה? אכלת אותה. יש קריאה נוספת, עוד שעתיים. אתה מסכים לתנאים, בכל זאת, בריאליטי של היהדות צריך לציית לכללים. אבל המנחה מתקרב לאוזן שלך ומסביר לך שזה אפילו יותר מסובך: תוך כדי הקריאה, אנשים סביבך יירו מאקדחי פיקות, יחבטו בסירים ומחבתות, ירעישו ברעשנים, יספרו בדיחות עצובות כדי שהמגילה לא תהיה משעממת, וכדי לשמוע כל מילה מהקריאה אתה תצטרך שמיעה של עטלף מוסיקלי במיוחד. הילד הקטן שלך, שיושב על ברכיך, מביט אליך מעלה, וחושף חיוך גדול כאומר, "חכה אבא, מה אני אעשה לך". אתה יודע שהחיוך הזה אמיתי.

המנחה של הריאליטי מכריז על תחילת המשימה, הקורא מברך את הברכות שלפני קריאת המגילה, ובמקביל, בתזמון מושלם, הילדים מתחילים להוציא את מה שהם שמרו בבטן כל השנים, טראומות מוקדמות וכל זה. (הקדמה הכרחית: על פי הערכה גסה יש בסביבות מליון ילדים בבית הכנסת של גבעת החומוסים. פעם חישבתי וגיליתי שכדי להגיע למספר הילדים הזה, כל אישה על הגבעה הייתה צריכה ללדת כל שלשה חודשים ילד חדש, או, לחילופין, להביא לאוויר העולם שלשות קבועות, אחת לתשעה חודשים. אחרת אין שום הסבר לגידול הדמוגרפי המבהיל בהתנחלות גבעת החומוסים. השמאלנים שתומכים בפיתרון שתי מדינות לשני עמים בגלל הבעיה הדמוגרפית, מוזמנים לבקר בגבעת החומוסים ולהבין שמי שצריך להיבהל זה הפלסטינים).

על פי הרושם הראשוני שאתה מקבל מקריאות הקרב הראשונות, 16 ילדים לא אכלו קורנפלקס כבר שבוע ועכשיו הם חייבים את הקורנפלקס שלהם לווריד, לשלושים ילדים אין שירותים בבית או שמא נייר טואלט, וזה הזמן שלהם להתפנות, שבעה ילדים היו חייבים בדיוק עכשיו להכניס מכות לחבר ותיק שהיו חייבים לו, ועוד שמונה החליטו שזה הזמן לפתוח בריצה, להיתקע עם הראש בשולחן, ליפול ולהתחיל ליבב. ילדים מטפסים על ההורים שלהם, על השולחנות, על ארון הקודש, על הקירות. לית אתר פנוי מהם. מהר מאוד, למעשה מן הרגע שפספסת את המילים הקריטיות "ויהי בימי", אתה מבין שאתה אבוד. אתה מחליט לצאת עם הילד החוצה, לשחק איתו קצת כדורגל על חשבון המן שאתה באמת שונא כרגע, וללכת לקריאת מגילה שנייה, בתשע בלילה. כשאתה מגיע לקריאה החוזרת, אתה נחרד לגלות שכל החברים שלך פספסו גם הם את שמיעת המגילה בגלל ההפרעות של הילדים, ולכן כולם מגיעים גם בתשע. עם הילדים. בקיצור, אין לזה סיכוי.

בעיה לא פחות חמורה היא המבוגרים שלוקחים את כל העניין של פורים ברצינות. לא מעט ילדים ממצים פחות או יותר בגיל 8 את הצחוקים של המגילה - יריות, רקיעות רגליים ובדיחות גרועות. למעשה, בדיוק בגיל הזה ילדים גם מתוודעים לעוצמת הפרסום השלילי שיצרו היהודים לטובת האייקון התקשורתי, המן: בעוד שהמן עולה באופן קבוע לקדמת המודעות, כולם מחכים לו, והוא זוכה לזעקות עידוד רמות, הרי שאף אחד לא סופר את מרדכי, היהודי הנחמד והשקט. אבל זה באמת נושא לסמינר תקשורתי בפני עצמו.

הבדיחות העבשות חוזרות על עצמן שנה אחר שנה: תמיד כשיקראו "ויתאפק המן", מישהו יעשה קולות של התאפקות. תמיד ב"על כן עושים היהודים את ימי הפורים", כמה טיפוסים לא מתוחכמים במיוחד יעשו קולות "אההה...". כשיקראו "ובביזה לא שלחו את ידם", יהיו המהומי אכזבה. הא הא. נורא מצחיק. אם היה מכשיר שמודד את רמת ההומור, זה היה הרגע שבו הוא היה נשרף.

שלוש שעות מתישות מביאות את כל הנוסעים החלשים אל סופה המבורך של הקריאה. מזוקני בית הכנסת יוצאים לריקוד "מישמישה" סוער סביב התיבה, וכל המגולחים ובעלי הכיפות הקטנות יוצאים בחופזה אל הבית, לאיזה קפה גדול על חלב, והודאה על הנס שזה נגמר.