במרוצתי הבהולה בין ההרצאות ברחבי הקמפוס הגדול של אוניברסיטת בן גוריון, הייתי נתקלת בזוית העין במודעות שונות הנושאות את הלוגו "בית קרוב" והמידע שבהן- לגבי שיעור או מפגש-נחתם תמיד בברכה: בואו בשמחה.
אני כבר דוסית, אני. מה יש לי לעשות במפגשי היכרות עם דת ישראל?
אבל אז הייתה ההודעה ההיא עם תמונת העיניים המהפנטות של מאיר אריאל ופרסום בנוגע להופעה של אהוד אריאל בבית קרוב. טלפנתי לאחד מחברי, שמנסה לשווא להנחיל לי את המורשת האריאלית, ומקץ שבוע מצאתי עצמי מלווה אותו לבית קרוב. האמת שהייתי די נבוכה. זה לא שהולכים להופעה בהיכל התרבות. זה להיכנס לבית של אנשים שאת לא מכירה. ובכלל איפה היית כשהיו השיעורים, אה? הרגשתי כמו אלה שמגיעים לבני עקיבא רק בחודש ארגון ובתקופת מחנות הקיץ.
תחושת אי הנעימות התפוגגה מיד בעברנו את סף דלת הבית החד קומתי.
נועם, בעל הבית, קיבל את פנינו במאור פנים והזמין אותנו לתפוס מקום. "יש שתיה חמה ועוגות במרפסת! ומרק חם! תתכבדו!" הוסיף בחיוך.
על הרצפה בחלל המרכזי של הבית היו שטיחים, מחצלות וכריות הסבה מסביב לבמה מאולתרת. בצד עמדה ספריה מכובדת ובה ספרי קודש, ספרי חסידות והגות לצד ספרי מודעות עצמית.
מבעד לזגוגית דלת ההזזה שפנתה למרפסת ראיתי חבר'ה צעירים שמתגודדים סביב שולחן הכיבוד, לוגמים שתיה חמה ומפטפטים בהתלהבות.
הקונספט של "בתים יהודיים" ברחבי הגלובוס מוכר, אבל כאן זה היה שונה.
גיירתי את יצר המציצנות שלי והוא הפך ליצר התבוננות. הייתי חייבת להבין מהו המקום הזה, שנמצא כחמש דקות הליכה מדירתי ובכל זאת - לא ממש הכרתי.
ההופעה התחילה.
האנתרופולוגית שבי נחצתה לשניים:
מחד- חוויתי את החוויה המוסיקלית, ומצד שני, בחנתי בסקרנות את "אחורי הקלעים" .
ראיתי את רעות, אשתו של נועם, יוצאת מידי פעם מהמטבח ומעבירה מגשי כיבוד, קורצת למישהי שנופפה לה, מחבקת בחום בחורה שנכנסה ומלחששת דיאלוגים קצרים עם זוג שישב לידינו.
בהפסקה התבוננתי במרקם האנושי, בעיקר כדי לזהות דרכו משהו ממהות בית קרוב.
יש כאן פרוספקטים שבראשם לוגו מובנה, מסגרת קבועה של מפגשים (חברותות, פ"ש, הופעות, סעודות שבת, תפילות) ויחד עם זאת זה נראה הדבר הכי פחות ממוסד שיש- בית פרטי של זוג צעיר ולבבי. נועם ורעות קרוב.
מלבד הניסיון להבין מה מביא זוג צעיר להירתם, מתוך מוטיבציה פנימית, לטובת ערך כלשהו ולראות בו שליחות- רציתי בעיקר לספר עליהם, ולכן פגשתי אותם בביתם החם, הקרוב והמקרב.
הרעיון, מסתבר, התגלגל אצל הרב דני סטיסקין ורעייתו שלומית- ראשי המדרשה במעון, שם למדה רעות.
"אנחנו נמצאים כאן, בבאר שבע, כחלק מהרעיון להפגיש אנשים עם מה שאנחנו מאמינים שטוב. אנו מכניסים לבית שלנו מה שטוב בעינינו- היהדות, השבת, התורה- וכל אחד יכול לבוא ולהשתתף איתנו, לקחת חלק, בטוב הזה. סביבת האוניברסיטה , מבחינתנו, הייתה יעד אפשרי למימוש הרצון הזה שלנו".
אחרי התייעצות עם רבנים שמלווים אותם עד היום, ובעיקר אחרי "בעיטת העידוד" שקיבלו מהרב יהושע שפירא- החליטו ללכת על חלום השליחות הזה.
"דיברנו עם הרב יוסי גינצבורג שיסד ברמת אביב בית דומה והוא אמר לנו בשם הרבי מלובביץ' "כששני אנשים נפגשים- זה הזמן להתחיל לעשות טוב לאדם שלישי". אז בעזרת ה', אנחנו משתדלים לעשות טוב".
נועם ורעות החלו בעבודת שטח שכללה מפגשים עם אנשים שמנהלים בתים יהודיים ולאחר היכרות עם הסביבה החיה והדוממת הקימו שניהם, בסיוע המדרשה במעון, את בית קרוב.
"השנים הראשונות בחיי זוג צעיר משמעותיות לבניית הבית שלהם. ואתם, כבר בשלהי השנה הראשונה לנישואיכם הכנסתם לבית המוני אנשים כשבמרבית ימות השבוע הבית רוחש פעילות. מה עם הזוגיות שלכם?"
רעות מחייכת "היא מתהווה בתוך המציאות הזאת".
"ויש לנו גם את הזמן שלנו" מוסיף נועם "אחת לחודש אנחנו יוצאים לשבת אבל הבית לא נשאר לבד, יש זוג אחר שנמצא כאן במקומנו וביום א בשבוע- הבית סגור".
"תביני" מסבירה רעות "זה לא שאנחנו מרגישים שאנחנו רק מעניקים וזה תפקידנו בכח. ממש לא. אנחנו יוצאים נשכרים מהמפגש הזה כמו כל אחד אחר. ההדדיות, הקירבה והיחד שנוצרים עם אנשים מעם ישראל שאינם שומרי תורה ומצוות ובזה מעט שונים מהחברות בהן חיינו עד עתה- מלמדים אותנו ונותנים לנו המון.
אמנם היה פחד מהמפגש הזה - אבל הוא התמוסס מהר. גם מצד החברים שמגיעים- כל חשש מ"זוג דוסים שמנסה להחזיר בתשובה" או משהו כזה- נעלם כלא היה"
"אני חושב שמה שתורם לחיבור הפשוט של מי שמגיע לכאן זה העובדה שזה בית. זה הבית שלנו ואנחנו רוצים ושמחים לארח בו אנשים. גם המרק החם והמאפים הביתיים שרעות מכינה- מחדדים את העובדה שזה בית"
על השאלה "מה הלאה?" עונים שניהם כי המגמה היא שתיווצר קהילה סביב הבית. שאוירת הבית הזה תלווה בתים אחרים שיקומו כאן ובשכונה הבאר שבעית הותיקה תתבסס קהילה רעננה ברוח בית קרוב.
כשיצאתי את הבית הנעים הבטתי בשלט הענק והמזמין. ונזכרתי.
בשלב מסויים בהופעה, כשאודי אריאל ניגן קטע מוסיקלי כלשהו שהלך והתגבר - עיני שוטטו בין הדמויות שהצטופפו, קשובות, ודי מהר התמונה הזאת ניטשטשה לכדי גוש אחד גדול, חי ופועם.
השענתי את הראש על הקיר, עצמתי את העיניים ודוק הדמעות שצץ לו מצא את דרכו החוצה.
לא זוכרת מתי התרגשתי כל כך מחוויית יחד מהסוג הזה. השנים שעברו מאז הייתי קומונרית חדורת אידיאלים מדוקלמים הדביקו בי ציניות וחיספוס שלא איפשרו לאף אחד, לרבות אני עצמי, לגעת.
והנה כאן מולי, בצורה נקיה ופשוטה, מהמקום הכי אמיתי והכי פחות מדוקלם - מתבצע חיבור חזק כל כך בין נשמות. וכמו שאמר נועם בצניעות אופיינית: כשהלב פתוח- כל הנשמות יכולות להיפגש.
לפני אלפי שנים נטה כאן אברהם אבינו את אוהלו והציע את הטוב שבו, החומרי והרוחני, לזולת.
במקום הזה החליטו נועם ורעות להקים את הבית שלהם ובאותה רוח לחלק מהטוב שיש להם לכל דיכפין.
והשלט בכניסה לבית, שנושא את השמות שלהם, מעיד יותר מהכל על מהות ביתם:
נועם- רעות- קרוב.
בית קרוב נמצא ברחוב יוסף בן מתיתיהו 12 בבאר שבע. ניתן ליצור קשר