מיום היווצרותה של הציונות הדתית וחיבורה לאחותה, הציונות החילונית, קיננה צפייה בליבה, ליטול חלק באחריות על הנהגת המדינה. בכל פעולה בבני עקיבא, בכל מערכת בחירות ועם כל קצין המסיים את בה"ד 1 עם כיפה לראשו מתפתחת במחשבתה של הציונות הדתית התקווה שאולי הפעם, אולי עכשיו היא תצליח.
הרצון העז לשותפות באחריות על הנהגת המדינה נובע מן הרעיון הציוני דתי הרואה במדינת ישראל "אתחלתא דגאולה". זאת, בניגוד לרעיון המכונן של ישראל בהיותה "יהודית ודמוקראטית". הבדלי האתוסים הללו יוצרים התנגשות מתמדת בין החברה החילונית, השולטת, לבין החברה הציונית הדתית, הסקטוריאלית. ניתן כמעט לומר שביום שעלה היישוב הראשון ביש"ע הגדירה לעצמה הציונות הדתית את דרכה הציבורית: פריצת המסגרת הסקטוריאלית ופנייה לכלל העם.
אלא שבנקודה זו נצבעת בצבע עז חולשתה הגדולה. כיוון שרצונה של הציונות הדתית נובע מכינונו של אתוס לאומי חדש, הרי שהכלי הראשון במעלה אותו היא אמורה לפתח הוא הכלי ההגותי- תורני. בחברה אזרחית מתוקנת לא ניתן לתבוע זכות על אחריות ההנהגה ללא עורף הגותי וערכי מכונן. במילים אחרות, אם הציונות הדתית מעוניינת להשתתף בסדר יום הלאומי של ישראל היא צריכה רבנים, סופרים, אמנים ואנשי אתיקה שיפתחו את תורת ה ויבארו את ייחודה. החברה בישראל לעולם לא תסכים שאנשים בעלי הנחות מוצא מעורפלות ישפיעו על דרכה. בדיוק כפי שללא אחד-העם, ביאליק ושאר החברים לא היו מצליחים זבוטינסקי ובן גוריון במעשיהם.
לאור זאת, קשה לגלות כי הגותה של הציונות הדתית מצויה בפער עמוק מול החברה הישראלית. עולם הישיבות הנושא באחריות לתורה שבע"פ והצמחתם של הרבנים הציונים דתיים איננו בוחן את התנהלותו. דומני כי ניתן לאבחן חמישה פרמטרים לליקויים במערכת בתי המדרש:
הראשון הוא הפירוד- בתי המדרש מסוכסכים זה עם זה. כדי שתורת ה תופיע במלוא הדרה עליה לאחוז בכל שבעים פניה. העובדה שראשי הישיבות אינם מדברים זה עם זה ומזלזלים איש ברעהו מונעת דינאמיקה של יצירה ואחדות תורנית הנחוצה ללאום. זאת בניגוד לפסוק "אז נדברו יראי ה איש אל רעהו".
שנית, תפיסתו החינוכית של בית המדרש סוגרת את התלמידים בתוך תודעה חסומה. במהלך הכשרתו של התלמיד חכם הוא נסגר בבית המדרש לשנים רבות של לימוד אינטנסיבי. בעודו מנותק מארצות החיים, ממקרים ממשיים ומדילמות העולות דווקא ברחוב, הוא מפתח תורה מנותקת שאיננה מסוגלת לענות לצרכיה של החברה בישראל. וכי כיצד תתפתח הלכה המסוגלת להבין את בעיות השעה ולהגיב לחומרה או לקולה בשעת הצורך? וכי כיצד תתפתח הגות המבינה את העולם הסובב אותה כשהיא חתומה על ידי תודעה של סגירות?
שלישית, בניגוד לקריאת הרב קוק ולפועלו של הרב סולובייציק, זנחו תלמידי הישיבות את העיסוק האינטנסיבי באיחוד הלכה ואגדה. הליך פסיקת ההלכה נלמד במנותק מעולמה הערכי-פנימי של תורת ה. התוצר המתקבל הוא מערכת משפטית המתנהלת במנותק מן המערכת הפילוסופית, מצב שאיננו מאפשר מערכת פסיקה ברמה הלאומית. מערכת משפט לאומית מחייבת גמישות גדולה בין עקרונות רבים כדי להביא את הצדק לכלל אזרחי המדינה, הניתוק בין הערכים להלכה איננו מאפשר את הגמישות הזו.
רביעית, העדרה של משנה ערכית בנוגע לתושביה הערביים של ארץ ישראל. מהו קנה המידה השפיט שלהם? מה מעמדם במדינת הגאולה? האם יורשה להם חופש דתי ומאיזה סוג? כל עוד עולם הישיבות נמנע ממתן תשובות מספקות לשאלות אלו, מערכת הביטחון לא תוכל לספק פתרונות אחרים למדיניות החוץ של ישראל מלבד הפתרונות הנוכחיים המושתתים על מערכת ערכית שאיננה לרוחה של הציונות הדתית.
הנקודה החמישית ואחרונה קשורה לאחינו החילונים. עולם התורה לא מנהל שיח עמוק עימם. הוא לא רואה בהם שותפים אמיתיים, משלימים. שוב, בניגוד למשנת הראי"ה, נמנע עולם התורה מהתברכות מלאה מפירותיה של החילוניות כמו גם הבעת ביקורת על אי אלו מרעיונותיה. בכך אנו במו ידינו מזינים את התודעה כי "היהדות" שייכת לסקטור ספציפי וגודעים את התפיסה הציונית דתית מיסודה.
בסיכומו של עניין, מניתוח מצבה ההגותי של הציונות הדתית עולה כי ארוכה הדרך לנשיאה בעול האחריות. אם דאגת אמת לגורלו של העם היהודי מקננת בליבנו, אם צפייה כנה לראיית פני השכינה עין בעין אכן קיימת בקרבנו, עלינו לחדול מגימודה של משנת הגאולה. הבטחותיהם של פוליטיקאים שיצליחו להבקיע לשלטון, העיסוק בהצבת מאחז כאן ומאחז שם וטקטיקה של שטיקים פוליטיים חייבים להיפסק ולהתחלף בפיתוחה של תורת אמונה ואמת. זוהי תורת ארץ ישראל במיטבה.
ישראל פיקרש - בוגר ישיבת ההסדר פ"ת וסטודנט למדע המדינה ומזרח תיכון באונ העברית. חבר בפורום אשכול.