בשבוע שעבר, ביום הבוחר, קיבלתי על הראש מאבא של אשתי. ברוב חוצפתי, כנראה, העזתי לשלשל לקלפי פתק עם האות הלא נכונה...
"אתה לא מבין שבגלל השטויות שלכם, הצעירים, בסוף ציפי לבני תבחר?!" הוא נבח לעברי ועיניו רושפות. "ביבי יפול רק בגלל שאנשים כמוך מתעקשים לתת את הקול שלהם למפלגות קטנות וחסרות כל השפעה פוליטית", אמר לי לאחר שנרגע קצת.
שבוע אחרי, כשהערפל הפוליטי עדיין מרחף כענן עשן שאחרי הקרב מעל רחבת הכנסת, אני עדיין לא מצטער. הדבר היחיד שאני מצטער עליו הוא שכרגע, כפי שהמצב נראה, הייצוג שלי בכנסת הוא מזערי וחסר חשיבות פוליטית אמיתית.
חבל. חבל שהאנשים הרואים את עצמם כמובילי הציונות הדתית לא מייצגים אותי יותר. חבל שהם לא הצליחו לגשר על הפערים לטובתם כולנו ולהתאחד. חבל שבעשרים השנים האחרונות התמקדו מובילי הדעות, רבנים, פוליטיקאים ומחנכים המזוהים עם הציונות הדתית, דווקא בהקצנת עמדות ולא בפנייה למכנה המשותף הרחב ביותר של הציבור. בני-עקיבא.
זה לא סוד שבשנים האחרונות הציונות הדתית עוברת תהליך. אינני מתכוון להביע פה דעה לגבי טיבו של תהליך זה, אך אומר זאת - במהלך השנים איבד הציבור הדתי לאומי בישראל כמות לא מבוטלת של חברים לדרך, בעיקר בגלל התהליך הזה.
בני עקיבא, אחת מתנועות הנוער הגדולה ביותר בישראל, שמאז ומתמיד הייתה סמל, הפכה בשנים האחרונות לתנועת נוער שמארגנת הפגנות פוליטיות, מקצינה עמדות דתיות ומנוהלת על ידי רבנים יותר מאשר על ידי בני הנוער עצמם. היכן נעלמו גרעיני הנח"ל של בני עקיבא? היכן הם אותם נערים ונערות שהיו, אך לפני כמה עשרות שנים, "גאוות היחידה" של הציונות הדתית? אני עדיין זוכר איך אחד הר"מים שלי בישיבה התיכונית התחנן בפני שלא אלך ישר לצבא אחרי הלימודים. כששמע שאני ועוד חבר מצטרפים לגרעין נח"ל, פרץ אותו ר"מ בדמעות והסביר לי שאני הורס את חיי ויורק לו בפנים...
מרכז ישיבות בני עקיבא גם הוא איננו חף מביקורת. במקום לשלב בין לימודי קודש וחול בצורה הנכונה הוא נוטה לקיצוניות לטובת לימודי הקודש. לא שאני נגד לימודי קודש, ההיפך הוא הנכון. אך לצערי, לימודי הקודש ברוב הישיבות, מתמקדים בשעות גמרא מייגעות וחסרות טעם, מנסים להיות יותר קדושים ממשה רבנו. במקום למקד את החינוך בלימודים של ספרי אמונה, תנ"ך, והקניית כלים רלוונטיים לדור הבא ולאתגרים שעליו לעמוד בפניהם, מתעקשים ראשי הישיבות לגרור את התלמידים לסדר בבית המדרש ללמוד את מסכת "אבל, למה?". בוגר ישיבה תיכונית שלא יודע מי זה איוב, מה עונים לאפיקורס ומה זה "הכוזרי", הוא תוצר מקולקל של מערכת עקשנית. ואם כבר בחינוך עסקינן, אז הגיע הזמן לומר את זה בקול: רמת לימודי החול בישיבות התיכוניות במגמת ירידה עצבנית.
נערי הגבעות גם הם תוצר לוואי של אותה מערכת. בני נוער שנפלטו מהמערכת והצידה היחידה שלקחו עמם לדרך היא אידיאולוגיה המהווה מבחינתם אקסיומה שאי אפשר להתווכח איתה. אחדות ישראל, אהבת הזולת, דין מלכות, דמוקרטיה, צבא יהודי - כל המושגים האלה, שבעיני הוריהם היו הדרך למדינה יהודית ציונית, מהווים מבחינתם מכשול (במקרה הטוב) או שאינם אומרים להם מאומה (במקרה הרע).
נותר לי רק לקוות שאורי אורבך, שבזכות קולי נכנס לכנסת, ואורי אריאל ישכילו לייצג גם אותי ושכמותי. ותאמינו לי, אני לא לבד.