הרגע שבו אתה יודע בבירור שאתה קרוב לגבעת החומוסים הוא רגע התחלפות הרדיו. נניח שאתה שומע 88FM, מתענג על צליליו העוטפים של אבישי כהן או ציק קוראה, מאזין למהלכים ההרמוניים של הבס בתשומת לב מרובה, אורב לשבירות גז מתוחכמות, והנה כי כן, לפתע פתאום נמוג לו אבישי כהן או ציק קוראה על מקצב 11 הרבעים שלו אל תוך מקצב בלאדי ערבי טוב לב, והנה את מקום הריתם-סקשן תופסת ערימה מתהוללת של דרבוקות וטמבורינים, והנה הופכת השירה המלנכולית-קיומית משהו לסלסולים שמחים המתמשכים אל תוך הלילה. כשתהליך הטרנספורמציה מסתיים והרדיו מלא בשירי שמחה ועידוד לאומה הערבית, אתה יודע שהגעת הביתה.
מספרים שבגבעת "סביוני ישראל", השוכנת בצד השמאלי של הקו הירוק, משווים את הדשא לזה של השכן, הירוק יותר. אצלנו בגבעת החומוסים, לעומת זאת, עושים השוואות עם חברים מגבעות אחרות למי יש ערבים מפחידים יותר. כלל אצבע: הערבי של ההתנחלות הסמוכה תמיד מפחיד יותר מהערבי שלך.
כשאתה מגיע לגבעת החומוסים בפעם הראשונה, עדיף שתיקח איתך חבילת כדורי הרגעה, לכל צרה שלא תבוא. אחרי חיים יהודיים ארוכים ושלווים בעיר הגדולה, נסיעה לגבעת החומוסים נדמית בעיניך ככניסה עצמאית לדרום לבנון. הכבישים מתעקלים בנחשושיות מבהילה. עצי הזית משתרגים ומחביאים מי-יודע-מה בין ענפיהם האפלוליים. דמויות מרחששות ומלהגות בערבית סמויה בין השיחים. את המשאיות הענקיות של הערבים אתה עוקף במהירות על פס לבן, כיוון שאתה מזהה עשרות משגרי נ"ט בין יריעות הברזנט. שני נערים חוצים את הכביש שלפניך בדרך אל הכפר ואתה משתכנע שזה הסוף. את הקרטונים ושקיות הזבל על הכביש אתה עוקף בהיסטריה, מתוך ודאות כי מדובר במטעני גחון מטורפים. כשאתה מגיע סוף-סוף אל הגבעה המוגנת-יחסית אתה מוריד ממך את השכפ"ץ, מעיף את הקסדה, פותח את החלונות, נושם, פורק את האקדח, נושם, מוציא את הכדור מבית הבליעה של האמ-16, אומר תודה לה, מתמוטט על האדמה המבורכת, מקיא מהלחץ ואז נגרר הביתה.
ככה זה אצל כולם בפעם הראשונה, אל תרגיש פסיכי.
אחרי - בוא נניח - חצי שנה של מגורים באזור, לא מזהים עליך שגרת אי פעם בצד הלא נכון של הקו הירוק. אתה נוסע בשאנטי עם חלונות פתוחים באמצע הכפר הערבי, יונתן רזאל מאלתר מאחורה בפול ווליום. אתה עושה שלום לעבדול ולאחמד מהמכולת, רומס קרטונים סתם בשביל ההנאה. כשאתה מזהה קלאצניקוב מתנדנד על גב של מישהו אתה צועק לו בערבית שגם אתה מהמשטרה הפלשתינית. אתה עוצר באמצע הכפר כדי לתדלק בחצי מחיר ולשלם פחות למדינת ישראל ראשית צמיחת וכו, מתקן את האוטו במוסך של פאיד למרות שלעיתים קרובות הוא חוזר עם חלקים בצבע ירוק זוהר או דלת שהרכיבו אותה הפוך, גם שם זה חצי מחיר מהיאהוד. כשזאטוט זב חוטם מרים עליך אבן אתה סוגר את החלון, סופג את האבן ואז שוב פותח. בקיצור, החיים הטובים.
עד שיום אחד, אחרי שהתרגלת, מזדמנת לחומוסניק שכמוך נסיעה מבהילה במיוחד: שבת אצל ההורים של האישה, אשר ייסדו עוד לפני שנולדת את גבעת צור-ישראל-וגואלו, השוכנת קילומטרים רבים מגבעת החומוסים, בינות לכפרים ערביים בלתי מוכרים בעליל. מלבד האתגרים הידועים בשבת אצל ההורים של האישה אשר גם שמאלנים קשים מכירים, הרי שאתה נזכר לפתע בזריקות האבנים האכזריות המתבצעות על הכביש בדרך אליהם. מקרים נושנים של מטענים, בקבוקי תבערה ופיגועי ירי צצים בזכרונך, ואתה נחרד. הכל חוזר אליך. אתה שם עליך את השכפ"ץ הישן. דורך כדור באמ-16. מנקה את הגלוק שהספיק להתעטף בקורי עכביש מעל הארון בגדים. אתה שם משקפי שמש ועושה פרצופים מרושעים מול הראי, מתאמן מולו בשליפות.
אחר כך אתה נפרד מההורים שלך בטלפון בדמעות, מבטיח להם שיהיה בסדר. אתה מעלה את הילדים לאוטו אחרי שהלבשת אותם בשכפ"ץ וקסדה של קטנים, מתניע, נוסע רוורס ונכנס בעמוד תאורה היקפית. לא נורא, מסירות נפש על ארץ ישראל. אתה נושם עמוק, ויוצא אל גבעת צור-ישראל-וגואלו המסוכנת.
בדרך יש ערבים דומים מאוד לערבים שלך, אבל זה לא עוזר לך להירגע. אותם סובארואים מרופטים לצד גיפים כסופים, אותן חורבות לצד טירות מפוארות, אבל הכל הרבה יותר מפחיד. יו! הנה ואדי עגמייה, אתה לוחש לעצמך, מקום מסוכן לאללה. ווא ווא! הנה עליתי על כביש 669 האכזרי, מפחיד בטירוף! והנה הגבעה המחרידה הזאתי, מה שמה. כמובן שבטלפון שלך אין קליטה, למה שתהיה, התנחלויות. למה יצאתי כל כך מאוחר, אתה נושך את השפה התחתונה. אחר כך אתה מתחיל להתעצבן איך המתנחלים המשוגעים האלה גרים פה. מטורפים! מה הם חושבים לעצמם? באמצע סביבה ערבית עוינת, עשרות קילומטרים ממדינת ישראל השפויה, ועוד יש כאלה שמגדלים פה ילדים! מי הרשה להם? מילא, לגור בגבעת החומוסים, אבל כאן?
עוברים יובלות עד שאתה מגיע לשער הצהוב הגדול של צור-ישראל-וגואלו-אמן. הזרקור מסנוור אותך בכניסה. אתה מתפתל, ממצמץ ומחכה. השער לא נפתח. אתה עושה חיוך של יהודים ששירתו בקרבי. לא עוזר. אתה צופר. לא עוזר. אתה פותח את החלון וצועק "שמע ישראל". לא עוזר. אם היית אשכנזי היו פותחים לך יותר מהר, אבל אתה לא. בסוף יוצא מהש.ג. שומר שמן ומנומנם, גורר את הרגליים על הכורכר הרועש. הוא מתכופף לחלון שלך, מדביק את הפנים לשמשה והנשק שלו מביא נשיקה לדלת החדשה שפאיד הדביק לך השבוע. "מאיפה אתה?", שואל הש.ג. כשאתה פותח לו את החלון. "גבעת החומוסים", אתה עונה. בטעות יוצאת לך ח גרונית. השומר מביט בך בחוסר אמון. אין לך ברירה אלא לדבר איתו בשפה שהוא מבין: "רבינו, יהודי נוסע לשווער ולשוויגער לעשות להם קצת נאחעס, ותראה איזה מניעות באות לו. ישתבח שמו ריבוינה של עוילם תעשה לנו נס". חיוך גדול עולה על פניו של הש.ג., שכן גם לו יש שווער ושוויגער שגם הוא רוצה לעשות להם נאחעס. הוא פותח למענך את השער כביר-המימדים ואתה בא בשעריו בהודאה על הנס המהולה בחשש-מה מהנסיעה חזרה.