הערכת מצבם הציבורי של הדתיים-לאומיים בארצנו מגלה כי קהילתנו סובלת מתסכול וחוסר-אונים. רבים מתוכנו משוכנעים עדיין שיש לנו תפקיד ייחודי לרפא ולגשר, ותוהים "מדוע איננו מצליחים להנהיג?" הרי התורה שלנו כל כך מאירה, וכבר הבטיחו חכמינו ש"המאור שבה מחזירם למוטב"! אבל איננו מוצאים את הדרך לרומם את הכלל, הסתגרותנו גוברת ואנו הופכים לכת. דמותנו הציבורית היא פתטית: מגזר-מיעוט, שסוע, מוקצה וקיצוני, מתגונן ומתנשא.

פרספקטיבה חדשה על המבוכה שלנו עולה מעיון במאמר חז"ל שהבאתי לעיל. במקורות עתיקים מופיע קריאה שונה: לא "מאור", אלא "השאור שבה מחזירם למוטב". ואולי חלק גדול מהבעיה שלנו הוא שאנו רוצים בכל תוקף להיות "מאור" גדול (ע"ע "מנהיגות יהודית", "תורה מנהיגה"), ומפחדים להיות "שאור", אותו שאור שבעיסה, המתסיס ואינו נותן מנוח. השאור מבין כי הוא איננו הגורם היחידי באזור, ואינו משתלט על השטח. הוא מכיר את הגורמים האחרים, מתערב בהם, חותר למגע ויוצר התמודדות. אבל אנחנו מבקשים להיפטר מהתמודדות, כי אנחנו משוכנעים שאם רק נציג לעין כל את האמת, הקדושה, המוסר וההקרבה בשיא תפארתם, מי יוכל לעמוד בפנינו בלי לצעוק "ה הוא הא-לוהים!". אך הרעיון אינו מוכיח את עצמו.

בכלל, כל הרעיון של הנהגה הוא במידה רבה "פסה". בציבור הרחב, אין הערכה כלפי מנהיגים. ש"מנהיג" יעצב לי את דפוסי חיי, המשמעותיים והאינטימיים? איננו יכולים בדור הזה לעשות דבר לבד. בואו, חברים, קוראים לנו החילונים, תשבו אתנו וניצור דינאמיקה קבוצתית שוויונית. ותביאו את השאור שלכם! אם אנחנו בטוחים בתורה שלנו, ואם יש לנו אמון בדברי חכמינו שהשאור הזה מחזיר למוטב, חובה עלינו להיענות להזמנה.

סיכונים

ברמה של הכלל: האם אנחנו פותחים פתח להשתלטות מוסדית של זרמים לא-אורתודוקסיים רשמיים? אם להתבטא בפשטנות - הזרמים האלה נולדו מתוך מגמת התרחקות, לא התקרבות, וה"גנים" האלה עודם בקרבם. בניגוד להתמודדות האישית עם התורה, והבדיקה הכנה מה יכולים אנשים ממגוון רקעים ללמוד ממנה, עוסקות התנועות האלו בביקורת המבררת מאלו התמודדויות ניתן לשחרר את האדם המודרני. צריך לעמוד על המשמר, אבל נכון להיום, הסכנה אינה נראית משמעותית. התנועה היהודית-חילונית על יוזמותיה השונות אינה נוטה להתקשר באופן ממשי לזרמים האלה. להפך - הם מחפשים דווקא את קירבתם של אנשים אורתודוקסיים. הדעת נותנת שמעורבותנו גם תשמש חיסון בפני הסכנה. ובכל אופן, נדרשת ערנות.

בעיניי, הסכנה הגדולה יותר אורבת במישור האישי-פרטי, לאלה שמתוך רצון טוב ותחושת שליחות יגלו מעורבות ביוזמות יהודיות-חילוניות. ישנם הוגי-דעות השייכים לציבור האמוני, שאימצו לעצמם אגנדה חינוכית מוזרה, והם רואים את השיח החילוני-דתי כמכשיר להפצתה. גישה זו גורסת שדור התחייה חייב לשנות את יחסו היסודי כלפי החילוניות. בעלי דעה זו יוצאים למשל מתוך תורה ברסלבית, שלפיה החילוניות אינה אשלייה או טעות, אלא תופעה אונטולוגית המובנית ביקום משחר בריאתו (על ידי הקדוש ברוך הוא, כזכור!).
אלא שבתפישה הברסלבית המציאות הזאת היא צללית שטנית ומאיימת, ואילו ההוגים החדשים משווקים אותה כחידוש מרתק ומרנין, המפרה את החשיבה ואת החוויה. מציירים מעין סטאטוס קוו חדש, שלפיו החילוניות היא מציאות בנפש, ואין מה לעשות נגדה. אבל אם כבר, אפשר ליהנות מהקסם שבמצב - האדם יכול לנוע בחופשיות מן ההסתכלות החילונית לזו הדתית וחוזר חלילה, במוביליות רוחנית חסרת-תקדים. גישה הרסנית זו עלולה בהחלט לצמוח במפגשי-עומק בין שומרי-מצוות ואלה שאינם, במיוחד כאשר יש מי שמעוניין לטפח אותה. עלינו לתת את הדעת לעניין זה היטב מראש, לחשוב על דרכי ההתמודדות, ובעיקר להבהיר לעצמנו את מטרותינו.

ואף על פי כן - וכי איננו שולחים את אנשינו למקומות מסוכנים, פיזית ונשמתית, לאחר ההכנה המתאימה? אין לנו אלא מה שעינינו רואות - צורך השעה, אפשרויות של קידוש השם, והשפעה חיובית על פני החברה במגמת "חזרה למוטב". עלינו להיכנס לזירה זו ברוח של שיתוף פעולה, שוויונית וכנה, מאמינים בדרכנו וגם ביכולתנו וביכולתם של אחרים להתלכד סביב מכנה משותף. נעשה כן לשם שמים ובשום שכל, ונתפלל לקב"ה שהוא יגמור בעדנו וישמרנו מכל רע.

הרב אליקים קרומביין מלמד בישיבת הר עציון. דברים אלו נכתבו בעקבות ימי עיון בנושא "יהדות חילונית", שנערכו השנה בישיבה.