בערב שמוקדש לפועלו ולשירתו של גו עמר, מה שמורגש יותר מכל הוא הכבוד. כשגו עמר מוכנס, על כסא גלגלים ובלווית בני משפחתו, הקהל עומד על הרגליים. באולם אין מקום להכניס סיכה. כל הכרטיסים אזלו מזמן, ואני ועוד ידידה חצי-אשכנזית כמוני, מסתכלים סביב ומשתוממים: "יש פה המון אשכנזים", היא אומרת.

יש המון אנשים. בעיקר זוגות. סביבנו הקהל לא מפסיק לרחוש. כל זמר, פייטן, מנחה וילד פלא שעולה לבמה, חייב להודות לגו עמר על מה שעשה למען ההיסטוריה האישית שלו, ההיסטוריה המוזיקלית שלו, וכל תודה שכזו זוכה להד מתמשך של מחיאות כפיים. ובעצם, אולי זה מה שמראה יותר מכל על המקום שהמוזיקה שעשה האיש הזה תפסה בלב האנשים. מקום ביתי ואישי. זהו האיש שהביא את התרבות הצפון אפריקאית מן המעברות אל מרכז השיח והתרבות, אל מקלטי הרדיו של העם. זה האיש שלא התבייש לדבר על קיפוח, גם כשזכה לקבל שבחים והכרה.

על הבמה עומד פייטן חבוש כיפה שחורה, מזוקן, לבוש בחליפה. גם שני הנגנים חובשי כיפות שחורות. הפייטן פותח בסלסול וזוכה למחיאות כפיים. הפרטנרית לוחשת לי "אני מרגישה בטברנה". גם אני. לרגע שוכחים שמדובר בערב במקום מעונב ורשמי כמו בית אביחי, אבל ההפתעה הגדולה עוד לפנינו.



"פרח הלימון
מגבעול נשר
ילדתי הלכה
ואני נשאר

הוי, היכן אמצא לי ארץ
שם ישוב לי אביבי
שם אמצא ילדה אוהבת
ועימה את כוכבי"

אני מקשיב שוב למילים. "ילדתי הלכה ואני נשאר"? הזהו הטקסט של פייטן חבוש זקן?

ואחרי השיר הזה, הפייטן מגדיל לעשות, ומספר חידוש מפרשת השבוע. מה קורה פה?

ואז הבנתי. גו עמר איננו עניין לדתיים וחילוניים, לחלוקה שבטית או מגדרית, ואפילו לציונים או שאינם. הוא איש שעשה מוזיקה כל חייו, ומה שהנחה אותו זו האהבה למוזיקה. והאהבה הזו כובשת, והקהל יוצא מגדרו, מוחא כפיים ושר במלוא גרון, כאילו זו שירה בציבור ולא הופעה. גם הסגנון המשתף, הלא מהודק, המתפרץ, מופיע על הבמה, והזמרים ליאור אלמליח ומשה גיאת קוראים לקהל ללוות אותם. וזה כל כך לא אפייני לבית אביחי, וזה עושה כל כך טוב.

שאול מייזליש מקרין סרט שעשה על גו לפני כעשר שנים. הקהל ההמום נאנח כאיש אחד כשעל האקרן מופיע אהוד מנור, ומקריא שיר שכתב על מנת שגו ילחין אותו, ואביהו מדינה מבצע. גו עמר לא שייך לדור הזה, הוא שייך לדור של יוצרים-נפילים, שאהבת המוזיקה היתה בליבם והנחתה את חייהם.

ועל כך מגיע לו לפחות ערב אחד של הוקרה, ובבית אביחי זה כבר השני.

ועוד קטנה: תמיד שאלתי את עצמי אם זמרים מזרחיים מלווים את עצמם עם סינתיסייזר בגלל חוסר בחוש מוזיקלי או חוסר בתקציב. הערב הזה הבנתי דבר נוסף: בימינו, השימוש בסינתיסייזר הוא כבר אמירה, הוא סמל סטטוס. בלעדיו האופי המקורי של השירים המבוצעים איננו נשמר. זו החלטה נהדרת בעיני לשמור על הסינתי, ולהוסיף לו בוזוקי על מנת להוסיף נפח אינסטרומנטלי. ח"ח למפיק המוזיקלי.