הרב צפניה דרורי, יו"ר האגודה להתנדבות, אמר במהלך האירוע כי השירות הלאומי "מהווה מסגרת שמעניקה תרומה אדירה כאין כמותה למדינת ישראל, ותרומתו של המפעל הזה במגוון תחומי החיים ראויה לכל הערכה והוקרה. כעת אנו נציבים מול אתגרים חדשים, איתם אנו צפויים להתמודד. זו הזדמנות להודות לדב פרומן, ממייסדי השירות הלאומי אשר פעל במשך שנים רבות להצלחתו".
המשורר והפזמונאי עמוס אטינגר שהנחה את האירוע, החמיא לבנות השירות הלאומי בהתייחס לפסוקו של שלמה "אשת חיל מי ימצא": "אני מצאתי. לא אשת חיל אלא נשות חיל רבות בנוף המקומי, הבנות המתנדבות לשרות הלאומי". בין השאר ציין אטינגר את פעלם של מייסדי השירות הלאומי במסגרת האגודה להתנדבות ובחייהם הפרטיים, ואת מאבקו של דב פרומן להקמת השירות הלאומי.
דב פרומן, יליד 1929, עלה ארצה במסגרת עליית הנוער למקווה ישראל, שם התחנך עד תש"ח. לאחר מכן למד כארבע שנים נוספות בישיבת "מרכז הרב". הוא שירת בגולני, למד עבודה סוציאלית ולאחר מכן משפטים. דב פרומן יזם את השירות הלאומי על בסיס התנדבות לבנות דתיות בשנת 1969, בתמיכת חברי הכנסת של המפד"ל דאז, יוסף בורג, מיכאל חזני וזרח ורהפטיג. בישיבת הממשלה בראשות גולדה מאיר התקבלה ההחלטה "להטיל על משרדי הבריאות, החינוך והתרבות, הסעד והעבודה להפעיל התנדבות נשים דתיות שפוטרו משירות בטחון מטעמים דתיים, לשירותי בריאות, חינוך וסעד, תוך הבטחת אורח חיים דתי. הפעולה תיעשה תוך שיתוף גורמים מקרב הציבור הדתי. בראש הפעולה תעמוד אשה דתית. הפעולה לניסיון למשך שנה. כעבור ששה חודשים יהיה דיווח לממשלה", והשאר, כפי שאומרים, היסטוריה.
בשיחה לכיפה מביע דב פרומן אכזבה ממצב השירות הלאומי: "אני לגמרי לא מרוצה מהמצב היום. כשאני הקמתי את השירות הלאומי, הבעיה שלנו הייתה איך לטפל בבנות עם רגש. היינו דואגים להן. היום זה עניין מאוד פורמאלי, בת צריכה לחפש מקום בעצמה. הן מסתובבות בכל הארץ כדי למצוא מרום לשירות, וההורים צריכים להוציא כסף על זה. לרוב בת לא יודעת להתאים את עצמה למקום שירות, יש לה משהו בראש אבל היא לא מכירה את המקום ולא יודעת איך הדברים עובדים, ואחרי זמן מה היא צריכה לחפש דבר חדש. אני הייתי יושב עם אנשי מקצוע, היינו מראיינים את כל הבנות, ומתאימים אותן למקומות עבודה. היום זה עולם אחר, משום שאנחנו עבדנו לפי "רחמנא ליבא בעי", הקב"ה רוצה את הלב. עבדנו כולנו עם לב, והיום עובדים עם שכל".
"באותה שיטה בה נהגנו. כל בת שרוצה שירות לאומי מפקחי האגודה מתאימים ומציבים אותה במקום שצריך. פעם מקומות העבודה היו הרבה יותר חלשים מולנו. היינו אומרים לכל אחד כמה בנות הוא יכול לקבל, ואת מי. היום הם עושים מה שהם רוצים. את זו מקבלים, את זו לא. בזמנו דאגתי שיקבלו את כל בנות עיירות הפיתוח, שהתפתחו מאוד מתוך הנתינה שלהן. היום הם בוחרים לעצמם רק את אלו שמתאימות להם, ומסננים את כל השאר".