חייבים להתערב בפוליטיקה
הרב שמואל אליהו, רב העיר צפת ובנו של הרב מרדכי אליהו, טוען בצורה נחרצת כי על הרבנים להתערב בפוליטיקה, כולל קבלת הכרעות אסטרטגיות: "משה רבנו התערב בפוליטיקה, יהושע בן נון התערב בפוליטיקה, וגם דוד המלך. אלה הרבנים שאנו מכירים שעסקו בהנהגת המדינה. באופן כללי, כשאתה מדבר על הרבנים של הציונות הדתית, אני חושב שרובם ככולם צפו מהלכים הרבה יותר טוב מכל פוליטיקאי אחר. הם היו היחידים שהתנגדו להסכמי אוסלו וצדקו, היחידים שהתנגדו להתנתקות וצדקו, בשונה מכל הפוליטיקאים שהביאו ק"ן טעמים למה זה בסדר, ובסוף התברר שהם טעו".
היו גם פוליטיקאים מהציבור הדתי לאומי שהביעו התנגדות, לא רק רבנים.
"הפוליטיקאים התנגדו באופן פאסיבי לחלוטין. כולנו מכירים את העובדה שהמפד"ל נתנה גשר לשרון לבצע את ההתנתקות. אלו שהתנגדו לו עשו זאת בצורה מאוד מינורית, מאוד מהצד. זה לא סוד שאורלב היה חבר בממשלת שרון כשהיא העבירה את חוקי ההתנתקות, בניגוד לדעתם של הרב מרדכי אליהו והרב אברהם שפירא זצ"ל. מסתבר שהרבנים רואים את המציאות הרבה יותר טוב מאנשים בעלי עניין בפוליטיקה".
"תשמע, אף אחד לא אוהב את הפילוג אבל אין ברירה. באופן שבו המועצה הציבורית התעלמה מרצון הציבור, לא הייתה ברירה".
"השאלה היא לא כבודה רבנים אלא איך ראוי לעם להתנהל".
רב איננו מנהיג פוליטי
יואב שורק, עורך מוסף השבת של מקור ראשון, היה עוזרו של הרב בני אלון כשקיבל את תפקיד שר התיירות. לדברי שורק, יש להבחין בין התוויית מדיניות אסטרטגית לבין הבעת דעה פוליטית. כדוגמה שבה מתנגשות השתיים הוא מביא את דעתו של הרב שפירא זצ"ל בעניין סירוב פקודה: "מה שמאוד הפריע בפסק של הרב שפירא על סירוב הפקודה, הוא שהפסק התבסס בעיקר על הנושא של מסירת שטחי ארץ ישראל, ורק בשוליים נגע בנושא גירוש אנשים מבתיהם. גם אני חושב שהיו חייבים לסרב, אבל מהסיבה שגירוש אנשים סתם זה פשע, ואין לזה שום הצדקה. לעומת זאת, השאלה האם למדינת ישראל טוב להחזיק בשטח כזה או אחר, היא אסטרטגית לחלוטין, ואין שום סיבה להתערבות הלכתית.
האם צריך לקבוע קביעות מדיניות לפי שיקולים הלכתיים? ודאי שלא. אבל האם ראוי שמנהיגים רבניים לא יגידו את דעתם בשאלות פוליטיות? אני לא רואה סיבה שהם לא יגידו. כמו כל אדם, וכמו כל מנהיג. כיוון שהשאלות הפוליטיות הן ערכיות, הן השאלות הכי חשובות. אם רבנים לא יתערבו ויביעו את דעתם זה יאמר בעצם שהם שוליים בחיים".
"נראה לי שזו נגזרת פשוטה של ההתפלגות הלא רבנית. זה לא מתחיל ולא נגמר שם. בסיטואציה שנוצרה, אף אחד לא יוצא טוב ולכן הגיוני שיש כאלה שמעדיפים את א ויש את ב.
רבנים צריכים להביע את דעתם בפוליטיקה, זה עניין אחד. האם הם צריכים להחליף מקצוע ולהיות חברי כנסת, זו שאלה אחרת. עבדתי עם הרב בני אלון, וכשהוא נכנס לפוליטיקה הוא ביקש פעמים רבות שיפסיקו לקרוא לו הרב. הוא הפריד בין העובדה שלימד תורה לבין היותו פוליטיקאי. אני חושב שזו גישה נכונה. יש רבנים שיכולים להיות מאוד מוכשרים אם ייכנסו לשדה הפוליטי, אבל אלו שני עיסוקים שונים".
דוד המלך היה רב? לפי חז"ל, רבותיו של דוד המלך היו דואג ואחיתופל, ונמתחה עליהם ביקורת קשה. משה רבנו הוא מנהיגות שבה לא עושים את החלוקה בין מנהיגות רוחנית למדינית. אלו מקרים נדירים, ולא נכון ללמוד משם, בטח שלא למשטר כמו שלנו, שכולל מנהיגות המורכבת מסחר-מכר פוליטי קואליציוני, ולא מנהיגות של אדם כריזמטי אחד, מוכשר ומוצלח ככל שיהיה. שוב, אני לא פוסל, כל אדם מוכשר שיכול לתרום בתחום הפוליטי זה חשוב, אבל צריך לזכור שרב ומנהיג פוליטי אלו שני תפקידים שונים".
הם קובעים יותר מדי
שאול יהלום שימש כחבר כנסת מטעם המפד"ל במשך ארבע קדנציות, במהלכן נבחר לח"כ המצטיין בידי כתבי הכנסת, ואת האחרונה שבהן העביר בתור "אלוף החקיקה", עם 16 חוקים שעברו בקריאה שלישית. לדעתו של יהלום, כרגע ישנה התערבות מוגזמת של רבנים בפוליטיקה הנוכחית: "הם קובעים גם אצל חלקים מהציונות הדתית. באיחוד הלאומי, לדוגמא, לא מכניסים נשים לרשימה כי הרבנים לא מרשים".
"הציבור הדתי מקבל על עצמו את הרבנים כמעצבי הערכים שעליהם הוא גדל ולפיהם הוא מתנהג, משום שהם מבחינתנו המומחים בהבנת ההשקפה הדתית. לכן, העובדה שאנשים שומעים,ולומדים אצל רבנים, כולל בסוגיות אקטואליות, זה טוב ורצוי. מצד שני, אינני חושב שרבנים צריכים לעסוק בצד הפוליטי, משתי סיבות: ראשית, הפוליטיקה היא מקצוע כשלעצמו, והם לא אנשי פוליטיקה ולא אנשי מקצוע. איש פוליטי מבין בנושא הזה יותר מאשר הרבנים. אתן דוגמא: האם ממשלה מסוימת עשויה להישבר באיזשהו משא ומתן או לא, האם פשרה כלשהי יכולה להציל דברים מסוימים כיוון שאחרת יאבדו דברים יותר גדולים, בנושאים כאלה אני מבין כי זה המקצוע שלי ובו אני עוסק, ורבנים לא.
סיבה שניה היא שהרבנים, בהיותם מורי הלכה ומחנכי דור, קובעים אתגרים חינוכיים. הם צריכים להיות מקובלים על כל הציבור ולא רק על חלקו. ברגע שבציבור עם מחלוקת פוליטית, הרבנים נוקטים עמדה לצד זה או אחר, הם ממילא מרחיקים מעצמם אנשים אחרים שלא יבואו לדבר איתם ולשאול שאלות שאינן פוליטיות כי ירגישו את עצמם לא שייכים אליהם.
"זה לא ככה. תפקידם הוא בתור מציבי ערכים, מחנכים, מורי הוראה, מורי דור. הם יכולים להגיד מה האתגר היום - ליישב את ארץ ישראל, להילחם על היישובים. אבל אם מחר מדינת ישראל מגיעה להסכם עם מועצת יש"ע לגבי הורדת מאחז והקמתו במקום אחר, בזה הם לא צריכים להתערב. האם זה טוב או רע, האם זה יחזק או יחליש, בתחום הזה צריכים לאפשר לאנשים הפוליטיים להחליט. הרבנים מציבים את המטרה, את ה"מה", לא את ה"איך". בעמדות הטקטיות מבינים פוליטיקאים ולא רבנים".
אמנות הרצוי ואמנות האפשר
מי שמחדד את האבחנה בין רב לפוליטיקאי בצורה ברורה הוא הרב יובל שרלו. במאמר שפורסם בעבר בעלון "שבתון" טען הרב כי על רבנים להכריע בשאלות עקרוניות, גם פוליטיות, העומדות על הפרק, אך להימנע מהתערבות פוליטית מעשית. הסיבה הראשונה לדעתו היא "ההבדל הגדול בין תלמיד חכם לבין התחום בו עוסקים פוליטיקאים. הפוליטיקאים עוסקים באומנות האפשר, ואילו תלמידי חכמים עוסקים באומנות הרצוי והשאיפה... בשעה שיורדים לשאלות הפוליטיות מטשטש הגבול בין הרצוי למצוי, ותלמידי החכמים אף הופכים לכדור משחק בידי פוליטיקאים, ומוצאים עצמם במצבים מביכים בהם יש לנקוט בדרכים המעיבות על גדולתם".
הסיבה השניה שמציין הרב שרלו היא "חוסר הכשרת תלמידי החכמים לעסוק בפוליטיקה. פוליטיקה היא שילוב של מנהיגות וטכניקה פוליטית. למעשה מדובר במקצוע, וכל פעם אנו למדים מחדש עד כמה הניסיון והכרת הכלים השונים של המערכת הפוליטית אינם נחלת תלמידי החכמים, הבורחים משימוש בכלים אלה. כשם שלא טוב כי תלמידי חכמים ייכנסו לשאלות הנדסיות מסובכות כאשר עומדת לרשותם השכלתם התורנית בלבד... כך לא טוב להיכנס לעולם המימוש. עולם זה תובע ידע והכרת כלי המשחק, ומי שאינו בקיא בהם מוצא עצמו לא פעם מובך ומוכשל".