כיום, לאחר שבועיים וחצי קשים מאוד מבחינה נפשית, בהם שהיתי בצאלים בהמתנה מורטת עצבים לכניסה לעזה ולהצטרפות למבצע (מה שבסוף לא קרה), אני מרשה לעצמי לומר כי אף אני מיטיב להבין דברים טוב יותר משהבנתי אותם לפנים, ואולי אף טוב יותר מאזרחים שונים - שלא מקבלים שיחת טלפון אוטומאטית באחת עשרה בלילה, התולשת אותם בברוטאליות ממציאות החיים העדינה והלא-מזיקה-לאיש שלהם, ודורשת מהם בקול-חלוּל להתייצב בשש בבוקר באיזו נקודה, ללבוש מדים, לקבל נשק, ולהגיע למקום שכולו דם והרג, מלחמה ושיגעון.
בימי המילואים הראשונים, כשעוד האמנו כי ניכנס לעזה, חשתי כי אני הולך ומאבד כל זיק של שמחה, אופטימיות ותשוקת-חיים, שאי פעם היה בי. תקצר היריעה מִפרט את כל החרדות, התסכולים, הדילמות, הכעסים והרחמים העצמיים שמילאו אותי, ושכמעט העבירו אותי על דעתי, עת במקום להמשיך וליהנות מחיי הרוח הירושלמיים הקטנים שיצרתי לי, מאז נהייתי סטודנט - נגזר עלי להתייצב מול הפחדים הקיומיים הגדולים ביותר שלי, אותם פחדים מהם חשש גם יעקב אבינו: "ויירא - שמא יהרוג, וייצר לו - שמא ייהרג". עם כל צו מילואים מתעורר בי נטל ההכרה הנוראה כי לא באמת השתחררתי מהצבא, כפי שחשבתי עת נפלטתי לחוף המבטחים של האזרחות בתום שלוש השנים הקשות והרעות ההן, אלא בסך הכול יצאתי ל"רגילה ארוכה", שההבדל בינה לבין חופשת "רגילה" רגילה - איננו אלא כמוּתי. מבחינת החוויה, החוויה זהה - לנצח אוכל חרב. בכל עת ובכל זמן בו אדליק את הרדיו ואשמע כי שוב יוצאת ישראל ל"מבצע חסר תקדים" - ידוֹע אדע כי תמו חיי, נגוזה השמחה, נעלם כל הטוב והיפה. מכאן ואילך, איהפך שוב לאותו שבר-כלי שהייתי לאחרונה, בימים הראשונים מאז קבלת הצו.
ולשם מה? מצאתי עצמי שואל לראשונה, במלוא התוקף. כדי להעניק שקט ושלווה לילדים החיים בשדרות? הו, לשם כך הייתי מוכן למות אף באלף מיתות משוּנוֹת. אך, הוספתי ושאלתי את עצמי, האם אכן זה מה שיקרה בסופו של המבצע? האם מעתה והלאה נחיה בשלום ובאחווה לצד ארגון חמא"ס השואף, מעל לכול, להשמידנו, כמצוות דתו וכוהניו? הגיחוך שברעיון הזה מילא אותי בדבר הקרוב ביותר לצחוק מריר. הרי התסריט ידוע מראש: ניכנס לעזה, נירה המון, ייהרגו כמה ילדים בני 18 לובשי מדים ש"ביקשו קרבי", יִיספו כמה מאות או כמה אלפי עלוּבי חיים אומללים דוברי ערבית אשר יתוארו לאקונית כ"פלשתינאים שהיו בטווח האש של הלחימה", האו"ם ילחץ, נצא החוצה, ניהנה משקט של חודשיים-שלושה, ושוב תתחיל הסגה. בסמסטר הבא, או בשנת הלימודים הבאה, יחזור הכול על עצמו.
אני מביט בעיתונים בהם מראים תמונות של חיילים צוה"לים היוצאים מעזה, כשהם עוטים אותה הבעה שרואים בתמונות היסטוריות על פניהם של לוחמים אשר שבו ממלחמה רבת שנים, כשהם יודעים שכעת ייהנו מעידן של שלום ושגשוג, וחש מחנק מתחושת הזיוף הממלאת אותי. לא שקט, ולא שלווה, ושום דבר לא הסתיים, וספק אם משהו התחיל.
למציאות עיוועים זו אין פיתרון צבאי, לעת עתה, ולא יהיה, כל עוד לא יתקיים שיתוף פעולה בין ישראל לפלשתינאים. אינני יכול להאמין באפשרות אחרת. הוכחנו מעבר לכל ספק סביר שגם אם נכפיל ונשלש את עוצמת הטנקים, המטוסים, המודיעין והכוונות הטלסקופיות של הצלפים שלנו - לעולם לא נוכל להגיע לכל חצר אחורית של כל בית באחת הערים הצפופות בעולם - שהיא הזִירה הדרושה לשם המשך הההתשה הפלשתינאית, קרי - ירי קסאמים על תושבי הדרום, שלא חטאו לאיש, ואשר בכל זאת, נשללת מהם כמעט כל זכות יסוד ממנה נהנה כל אזרח תל-אביבי וירושלמי.
קשה לדבר על שלום, כשמולך ניצב ארגון כמו חמא"ס, המצהיר בריש גלי על שאיפות ההרג וההרס שלו, ואשר לא מוכן אפילו לשבת עמך לשולחן המשא ומתן, ולא כל שכן - להכיר בקיומך. ובכל זאת, אין דבר נוסף שביכולתנו לעשות, מלבד לרכז את כל מאמצינו, כאומה וכיחידים - לטובת השלום. זהו המפלט היחיד והגאולה היחידה שעוד תיתכן. קשה לדבר על שלום בסיטואציה כה רוויות שנאה והרג. אבל יש מצווה לדבר עליו, ולחלום עליו, ולעסוק בו, ולשאוף אליו, ולפעול בעניינו. אין עוד מפעל ראוי יותר. אין חזון אליו יחוייב מוסרית כל אדם בעל מצפון להירתם, יותר מזה. ואין בדברי אלו כדי לשלול את תוקפם המוסרי של מבצעים ופעולות צבאיות נוספות, שייתכן ועוד נידרש להם בעתיד, כל עוד הכוח הפוליטי המרכזי ברצועת עזה הוא זה של חמא"ס, השונא אותנו שנאה דתית-אידיאולוגית, ואשר בתור שכזו - איננה הפיכה. אך עלינו לעשות כל שלאל ידינו על מנת להעביר לתושבי עזה באופן חד-משמעי את המסר, על פיו ידינו מושטת לשלום, והאינטרס שלנו, כמו גם שלהם - הוא שתקום, לצד מדינת ישראל, מדינה פלשתינאית פורחת ומשגשגת, בה תהיה החברוּּת בארגון חמא"ס - המכשול העיקרי בדרך לשלום - אסורה על פי החוק. נשמע אולי כמו סיפור מדע בדיוני זול, אך ברור כי לא מדובר בתסריט מופרך יותר מזה שבו צידדו ראשי התנועה הציונית, לפני כמאה וחמישים שנה, כשחלמו חלומות הזויים על קיבוץ כל היהודים מכל העולם ועל הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.
השיטה הגורסת כי בית המקדש השלישי יירד בנוי באש היא דעת יחיד. עיקרון היסוד בהגות המנחה את הציבור הדתי-ציוני הוא שאת הגאולה יש להביא בידיים, מתוך עמל ויגיעה, וכי ארץ ישראל נקנית בייסורים. מן הסיפור התלמודי אשר בוגרי מרכז הרב הפכו למעין מוטו אף למדנו, כי אין הגאולה מפציעה בן רגע, ואין "שלום עכשיו". אסור לדחוק את הקץ. יש לגדלו כשתיל רך. כעץ חרוב, שלא אנו ניהנה ממנו, אלא בנינו ונכדינו. להיסטוריה קצב איטי ואכזרי.
מכאן, כל המחשיב עצמו ל"ציוני", ולכל הפחות, לאדם אכפתי ואוהב חיים וטוב - לא יִינקה ביום פקודה, עת יישאל - האם נשאת ונתת באמונה, בתהליך עשיית השלום. האם התמסרת אליו. האם השתמטת מחובתך זו באמצעות המדרש העתיק האומר כי "עשיו שונא ליעקב" אותו הפכת לסיסמה נבובה, או שמא, כיעקב, נערכת לדורון ואהבה, בד בבד עם ההכנות למלחמה, והתפילה. האם היית מוכן לוותר בשביל השלום, לשלם מחיר, ולוּ רק ברמה העקרונית, במידה וסבור היית, כי הבשילו התנאים. ובעיקר - האם חפרת ועדרת וניכשת וזימרת, על מנת להבשיל את התנאים.