האם יש מקום לרצון ההורים בקביעת גודל המשפחה? קראתי חוברת של הרב שלמה אבינר באינטרנט שמסבירה שמעבר למצוות "פרו ורבו"- הולדת בן ובת, ישנה מצווה מדרבנן לא לחדול מהולדה- "ולערב אל תנח ידך". הוא כותב שאפשר לקחת כל מיני דברים בחשבון- מצב בריאותי, שקט נפשי וכו' אבל מה עם רצון פשוט שיהיו לי X ילדים ולא 2X?
הייתי שמחה לקרוא דעות נוספות בנושא.
עוד הוא כותב שם בשם מסכת בבא בתרא, שאם כל ישראל היו מסתפקים בבן ובת זרעו של אברהם היה כבר כלה- האם יש התייחסות בהלכה כיום להבדל בצורך בהולדת ילדים רבים בניגוד לעבר, פשוט בגלל הירידה הדרסטית בתמותת ילדים?
האם יש איזושהי התייחסות לצורך אפשרי בהגבלת הילודה על מנת להימנע מפיצוץ אוכלוסין?
אשמח לתשובתך.
תשובה
בס"ד
לשושי היקרה, שלום ושמחה,
לשמחתי, איני עוסקת בייעוץ הלכתי או פסיקת הלכה. אני מקווה שפנית אליי כדי לשמוע את דעתי האישית בלבד.
לדעתי, העם היהודי אכן טרם הגיע למצב שיש לו הפריבילגיה להתחשב בפיצוץ האוכלוסין בעולם ולהמעיט את הילודה עקב הנתון המפוקפק הזה.
בכל מקרה, מדובר, לדעתי, בטיעון דמגוגי, משום שהקושי האמיתי שלנו על הגלובוס אינו כמות גדולה מדי של בני אדם אלא חלוקת משאבים, עושר ואוצרות טבע שערורייתית ופושעת כלפיי אוכלוסיות שלמות ברחבי העולם. ובנוסף שימוש בזבזני עד כדי גרימת נזק עצום לסביבה, בעושר שנפל בחלקנו.
ובאמת אני שמה לב לכך שדווקא משפחות מרובות ילדים, אשר מצבן הכלכלי בינוני ומטה מבזבזות וזורקות הרבה פחות חפצים ומזהמות את העולם הרבה פחות. זאת בשונה ממשפחות במצב סוציו אקונומי גבוה שיש להן 2 ילדים וחיית מחמד, שמחליפות וזורקות את כל חפצי הבית חדשות לבקרים בגלל שעמום רוחני ועודף כסף.
כמובן שדבריי אלו נאמרים בהכללה מרגיזה, אולם יש בהם אמת כללית, גם אם לא מדויקת לגבי כל אדם באופן אישי.
גם העניין של תמותת תינוקות אינו טיעון רב ערך המספק סיבה למה להמעיט את הילודה. ובכלל- ילדים זה לא מספר, כך אני תמיד אומרת לכל הלחוצות שרוצות להשיג את שכנותיהן בכל מחיר בכמות הילדים שהן מביאות.
הסיבות שבגללן אנשים מביאים לעולם ילדים הן כה רבות ומגוונות, ורק חלקן נובע מסיבות מעשיות כגון תמותת תינוקות.
הצורך שלנו להוליד "ילדים רבים" הוא צורך נפשי וחברתי בעיקר, לדעתי. והמרכאות הושמו כדי להבהיר לך שילדים רבים הוא גם כן מונח יחסי. בישוב שבו אני גרה משפחה מרובת ילדים זו משפחה עם למעלה מ7 ילדים.
בעיר הגדולה יש משפחות שאצלן 4 ילדים זו משפחה מאוד גדולה.
בכלליות, אני מוצאת שהאוכלוסייה הדתית וגם החרדית מאוד מעוניינת במשפחה גדולה. עיקר הבעיה נמצא במספר האביזרים המותרים הלכתית כדי למנוע הריון על מנת לרווח בין ההריונות, ולא בסך הילדים שממילא ההורים בדרך כלל רוצים שיהיה "גדול".
ידוע ומתועד גם בספרות ההלכתית, שבימים עברו נשים ישבו בבית והיניקו כל ילד עד גיל שנתיים, ולא הרו בשנתיים אלו. כך יצא שבממוצע בכל 3 שנים נולד ילד חדש במשפחה. בין אם מדובר בחולשה ובין אם מדובר בחוזק- היכולת המוזרה והחדשה הזו, להיכנס להריון תוך כדי הנקה, ולהמשיך בחלק מהמקרים להיניק, בכל מקרה ברור שאנחנו צריכים להתייחס למציאות הנוכחית שבה נשים יכולות, לפחות באופן תיאורטי, להרות בכל שנה, ולתת עליה את הדעת ברבדים ההלכתיים. יש רבנים רבים שבגלל ההיגיון הזה מתירים לכל אישה באשר היא אחרי כל הריון, למנוע במשך שנתיים את האפשרות של הריון נוסף, כדי לשמור על כוחה הפיזי והנפשי.
במכון פועה ממליצים לנשים לסיים את פרק ההולדה בגיל שנחשב היום יחסית מוקדם למה שמקובל אצל קרייריסטיות או רווקות שלא הצליחו להינשא וללדת עד סביבות גיל 35-40. זאת מסיבות רפואיות.
ולמרות ההמלצה הזו, נשים בכל זאת הרות ויולדות, מתוך רצון, גם בגילאי 45, וזה מקובל חברתית, אפילו אם יש להן כבר ילדים בני למעלה מ20. (לפני כמה עשורים הדבר נחשב בושה, כך מספרות אימותינו).
ופטור בלא הסתכלות דתית ורוחנית אי אפשר, על אף שאני מדגישה שאין מדובר בייעוץ הלכתי:
אנו רואים בסיפורי התורה ולאורך ההיסטוריה כמה חזק הרצון להוליד, וכמה הוא חזק במיוחד אצל נשות ישראל, אף יותר מאשר אצל בעליהן.
שימי לב לרצון של תמר, כלתו של יהודה (בראשית ל"ח, הפרק המפורסם) לזכות בילד, ועד כמה לא חפצו אחיו של בעלה המת שתהרה.
שימי לב לאימותינו השפחות במצרים מה עשו כדי לגרום לבעליהן להביא איתן לעולם ילדים, על אף שידעו מה עלול להיות גורלם של ילדים אלו.
שימי לב לסיפורי שואה רבים בהם אימהות המשיכו לרצות ולהביא ילדים לעולם, ויש גם סיפורים על אימהות שמלו את בניהן לבדן בתנאים לא אנושיים, גם כשברור היה שכביכול אין טעם ללדת או למול, כי המוות מחכה מעבר לפינה.
וגם כשאני מסתכלת סביבי אני רואה כמה נשים רוצות ילדים, גם כשנראה שמצבן הפיזי והכלכלי קשה.
הציטוט היפה שהבאת "ולערב אל תנח ידך" מתקשר לי למקומות שהם לאו דווקא קשורים לפרו ורבו. אלא לעצם הרעיון של לא להסתפק במילוי "חובתי האזרחית" בלבד, אלא תמיד לחפש איפה אני יכול לעשות, לתת ולהעניק עוד לעצמי ולעולם. וגם בהקשר של הולדת ילדים- הרעיון הרוחני של זה, להבנתי, הוא, אל תגביל את עצמך, אל תחליט מראש שזה "מספר" הילדים שאתה קובע לעצמך להביא. גם כי, כאמור, ילדים זה לא מספר, וגם כי רבים הסיכויים שאתה בעצמך תרצה עוד. שמעתי מכמה זוגות ביטויים של "אנחנו גמרנו עם זה", ואחר כך גבר עליהם החשק להביא לעולם עוד ילד, והתביישו בהריון החדש או טענו שזו "פאשלה", ורק בסודי סודות הודו שבעצם רצו עוד, ככה פתאום. למה להצהיר הצהרות לעצמך ולעולם? מה ידוע לך על מה שתרגישי בעוד כך וכך שנים? הלא כל מהותה של האישה הוא השינוי והחידוש. ואין חידוש גדול יותר מנשמה חדשה שאת זוכה להוריד לעולם.
קשה לי להאמין שתמצאי את עצמך במצב שבו תרצי להפסיק ללדת, ומאן דהו- ואפילו רב כזה או אחר, "יכריח" אותך לעשות כן, מכל סיבה שהיא (הלכתית, חברתית, וכו').
הצעתי האישית לך, ואני מדגישה שאין מדובר בייעוץ הלכתי, היא ללדת בלי לספור, וברגע שתרגישי שדי לך, כל היקום ישתף איתך פעולה. דעי לך, יקירתי, שאין דבר שעומד בפני הרצון של האישה.
כך אני מאמינה, ואני מאחלת לך את כל הטוב שבעולם. בברכה, מדפנה מאיר.